מלחמת הקיום של הקשישים בישראל: הם חצו את העשור השמיני והתשיעי לחייהם, ולמעשה, היו אמורים לשבת בבית, לשחק עם הנכדים ולנוח. אלא שעבור קשישים רבים, מציאות החיים הקשה אינה מאפשרת מצב שכזה - והם נאלצים לצאת ולעבוד בגילם המופלג כעובדי ניקיון ושליחים ואף לישון סמוך לחדר האשפה כי שקעו בחובות כבדים ואין מי שיסייע להם. קשישים בישראל נאלצים להמשיך ולהתמודד עם הקשיים והעלבון, כדי שיוכלו, בקושי, להמשיך לרכוש תרופות ולקנות מזון.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לחדשות 2 בפייסבוק
ג'ק כהן סבן, בן 81 מחולון, עובד בניקוי אולם תצוגה בסניף למכירת אופנועים. "נולדתי ב-1935 בקהיר, הייתי עצמאי, והייתי צריך להאכיל את עצמי עוד במצרים. אחר כך עבדתי 28 שנים באמקור. חסכתי כסף ולא הייתי אף פעם בחו"ל". לאחר שהחברה פשטה רגל ב-1996, כהן נאלץ למצוא עבודה אחרת - ונותר בלי פיצויים. "מצאתי עבודה כנהג גנרטור לאירועים, עם אורי זוהר והגשש החיוור. קיבלתי משכורת של 11 אלף שקל. אבל עבדתי גם בלילה וגם ביום".
אלא שלפני 16 שנים, אשתו של כהן עברה אירוע מוחי, ומאז השניים נקלעו לקשיים. "היינו מקבלים 3,000 שקל - אני והיא. אז הכסף עכשיו רק יוצא, אין נכנס. קניתי פקס ואני שולח קורות חיים, אפילו שלא רוצים אותי. אלו שלא זרקו התקשרו אליי כשהזדקקו, ומאז אני מנקה להם את אולם התצוגה".
כהן מספר איך בגילו הוא נאלץ לנקות רצפות וחדרי שירותים, רק כדי להתקיים בקושי עם הכסף שהוא מרוויח: "אני עובד ארבע שעות בלי הפסקות", אמר. "זה גיהינום, לעשות ספונג'ה, לנקות בתי שימוש אחרי שהייתי בעל בית. זה כואב. אני לא יודע מה יקרה לי פה. אני אעבוד עד שאני אתמוטט".
"עובד בשליחויות תוך כדי כימותרפיה"
גיורא ולאה שנהיים, בני 78 ו-72 מחיפה, מנהלים פיצרייה. גיורא עבד במשך תקופה ארוכה כמנהל רכש בתחום הציוד הביטחוני בצבא, ואחר כך במפעלי תעשייה. "במקום שהוא עבד בו הגיעה הנהלה חדשה והחליטה להביא אנשים צעירים יותר", סיפרה רעייתו לאה. "הוא היה בן 50, והוא הסכים לעזוב עם מכתב המלצה. אחרי זה נשארנו ללא פרנסה וחיפשנו עבודה".
לאה מספרת כי בשלב מסוים ראו כי יש דרישה בשוק לשליחים והחלו לעסוק בשליחויות. "חילקנו 100 עיתונים כל ערב וקיבלנו 1,800 שקל, פרנסה יחידה". בני הזוג לא הרימו ידיים - והמשיכו לחפש מקורות פרנסה. "שיעבדנו את הבית שאנחנו גרים בו כדי שנוכל להחזיק בפיצרייה. לגיורא יש סרטן וכבר שש שנים הוא מטופל בכימותרפיה, ועדיין עושה שליחויות בגיל 78".
גיורא מספר כי הוא נאלץ לבצע את השליחויות בעצמו ובמקרים רבים אף לעלות לקומה רביעית ברגל: "זה אזור שאין בו מעליות, אז אני עולה ברגל. זה קשה אבל חייבים". והמצב בפיצרייה שהם מנהלים אינו פשוט כלל: "פעם היו לנו 80 או 90 הזמנות ביום, היום בקושי מצלצלים 5 או 6 אנשים".
אסיר ציון שהפך לעובד ניקיון: "מבקש מאלוהים למות"
ישעיהו אביינך מקונן, בן 83 מלוד, שימש כמורה באתיופיה. היום הוא עובד ניקיון בנתב"ג, בעודו בעשור התשיעי לחייו. בדרך ארצה הוא נכלא בסודן והפך לאסיר ציון. "במשך שנה וחצי הייתי בכלא, אמרו לי 'אתה יהודי'",שחזר. "לפה הגעתי ב-1983. אני עובד בניקיון, גם בכביש. עכשיו יש לי חוב להוצאה לפועל של 500 אלף שקל והטילו עליי עיקול. כל מה שאני עובד עבורו - הם לוקחים".
מקונן מספר שבמשך כמה שנים אף נאלץ לישון ליד פח האשפה עקב מצבו הכלכלי הקשה. "קמתי בבוקר והלכתי לעבודה, ובערב ישנתי שם". הוא מוצא את עצמו מבקש את הנורא מכל מאלוהים, רק כדי שלא ייאלץ לחיות חיים כה משפילים וקשים: "שלמה המלך אמר שכל דבר בעתו: שיש זמנים של שמחה ויש זמנים של עצב. כרגע אצלי העצב גדול מהשמחה. אין לי תקווה. אני מבקש מהקדוש ברוך הוא שייקח אותי".