כמה אנחנו נהנים להתרפק על תמונות נוסטלגיות, לומר שפעם היה פה לגמרי אחרת, הכל היה עבודה עברית. על הפיגומים ישבו רק יהודים, את השדות חרשו רק ישראלים. מאז העבודה נשארה פחות או יותר אותה עבודת כפיים, רק שהפועלים כבר לא ממש מבינים עברית.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
החקלאים הישראלים כיום משלמים שכר מינימום. זה מה שלטענתם, במצב של החקלאות היום, הם מסוגלים לשלם על העבודה הקשה. גם המענק לעבודה מועדפת לא מביא חיילים משוחררים. פעם, לפני שנים, הם עוד היו פונים ללשכת התעסוקה, אבל מזמן התייאשו.
מחוץ ללשכת התעסוקה בבת ים פגשנו את דור, שתימצת בשבילנו את כל הדילמה. כ-170 אלף דורשי עבודה לא אקדמאים יש בישראל, ובלשכה אמנם מנסים לשלוח אותם לחקלאות או לעבודה בסיעוד, אבל מזמן התרגלו שהמובטלים מתחמקים מההצעות הלא ממש נדיבות.
הישראלים אוהבים לבלות בבתי מלון, פחות אוהבים לנקות אחריהם, וכך חסרים מאוד חדרנים, עובדי ניקיון ומטבח. בימים אלו נעשה ניסיון להכניס את העבודות האלו לרשימת העבודות המועדפות לחיילים משוחררים, ספק אם זה מה שיועיל. הרי גם מי שכבר עובד מתקשה להתמיד.
את המקום של העובדים הישראלים ממלאים בעיקר פליטים סודנים ואריתראים. "זה רע כי יש כאן אנשים שזה כן יכול היה לספק להם הכנסה בכבוד, ואני באמת מאמין שיש אנשים שכן רוצים לעבוד בעבודות כפיים", טוען המרצה בפקולטה לניהול של אוניברסיטת תל אביב, איציק ספורטא. אבל בואו לא נתחסד, זה לא יקרה. מישהו אחר תמיד ישטוף כלים במקומנו. בעבודות האלו המונח "עבודה עברית" יישאר כנראה רק ביטוי נוסטלגי.