לפני כמה שבועות הקימו פאנקיסטים אנדרטת זיכרון מאולתרת לאחד מהם, דימה, 30 מטר מכיכר דיזינגוף בתל אביב. דיברתי השבוע עם כמה תל אביבים שעוברים ברחוב מדי יום, אף אחד מהם לא שם לבניין הנטוש שאירע בו הרצח של דימה.
כשנכנסים לבית מרגישים שנכנסים לתוך ממלכה זרה, מסתורית קוסמת ומאיימת. אלפי פריטים שונים ומשונים ממלאים קומה שלמה ומקובצים בשלל אופנים שלא הצלחנו לקרוא את משמעותם. כל ההזייה הזאת חבויה מעל הרחוב השוקק תמיד אבל מנותקת מהמקום ומהזמן. זאת הייתה ממלכתו של דימה, שנרצח.
המשפחה של דימיטרי עלתה מסנט פטרסבורג, שם כסף לא הייתה בעיה. כמה שנים אחרי שעלו לישראל החל השינוי: הוא היה יוצא לרחובות, נעלם לתקופות לא ידועות, עד שפעם אחת נעלם ולא חזר.
אלון מן הוא אחד מעשרות חסרי הבית בתל אביב, אבל בשונה מדימה אף אחד מהם לא בחר לחיות ככה. "אני מוכר כל מיני דברים בשוק הפשפשים, מזה אני חי", אומר אלון שחי בבניין נטוש של ביטוח לאומי. גם הוא הכיר את דימה: "הוא היה כישרון מאוד גדול".
אף אחד לא יודע מתי פלש דימה לבניין, אבל זה היה לפני כמה שנים לפחות. בשנתיים-שלוש האחרונות פנה דימה לאומנות הזכוכית, וכמה מהיצירות שלו נשארו אחריו בבניין הנטוש. דימה היה לתחליף אב לפאנקיסטים בכיכר, שהיה מארח אותם בביתו וחולק איתם את לחמו. הם נפלטו מהבית, בזים למה שהם מכנים "השיטה", דרך החיים המקובלת. ככל הנראה התפתחה בין דימה לבין לופו, השותף לבניין הנטוש, מריבה ולופו דקר את דימה.
הפאנקיסטים מארחים תערוכה לזכרו של דימה. יוליה, ביתו של דימה, בטוחה שהוא ניצח: "הוא עשה מה שהוא רצה, העולם החומרני לא עניין אותו, הוא הצליח במאה אחוז, לא היה לו דאגות בראש. כל אחד מאיתנו חולם על זה".