בכיתה אחת באשכול מפעל הפיס שבבית שמש לומדים בני 9 יחד עם בני 17. מה משותף לכולם? הם עוד לא שובצו לבית הספר, וכן - כולם בני העדה האתיופית. "אין בית ספר ואנחנו פה", מספר אחד התלמידים. "כולם ביחד - קטנים וגדולים".
מתוך 57 תלמידים שהגיעו בקיץ לעיר, 30 עדיין לא נקלטו בבתי ספר. למרות שהם היו כבר תלמידים מן המניין בבתי ספר אחרים, בעירייה אומרים כי הם זקוקים לכיתת מכינה עד שיימצא להם שיבוץ מתאים.
כמה זמן זה ייקח? איש אינו מוכן להבטיח. "עוד שבועיים, עוד חודש, אני לא יודעת מתי", אומרת טרינגו אמבאו, אם לשני ילדים. "אני שמעתי שאפילו אמרו - אולי שנה". מי שמשלמת את המחיר היא הבת, קלקידן, שאמורה הייתה לעלות לכיתה ד'. "כל הילדים בגילי שואלים אותי באיזה בית ספר אני לומדת", היא מספרת. "אני מתביישת להגיד להם שאין לי בית ספר".
קלקידן ואמה החליטו ללכת שוב למחלקת החינוך בעירייה. אבל שם לא ממש יוצאים מגדרם כדי לעזור. גם אייהו מלסה, אם לשלושה נמצאת במחלקת החינוך. היא כבר התייאשה: "אני רוצה שילמד בבית ספר דתי, אבל אין מקום".
העירייה: "רבים מהם לא יודעים אפילו מילה בעברית"
רגע לפני שהיא מתייאשת והולכת, מנהל אגף החינוך של העירייה מוכן לקבלה. כשנפתחה הדלת, קלקידן וטרינגו סוף סוף מחייכות. "זה בסדר עכשיו", אומרת טרינגו בשמחה. "מצאנו בית ספר". באורח פלא, לא רק שבמקום לחכות ימים ארוכים לשיבוץ הן חיכו רק חצי שעה, אפילו מונית לבית הספר מימנו להן.
"רבים מהם לא יודעים אפילו מילה בעברית", ניסה להסביר ריצ'ארד פרס, הממונה על החינוך בעירייה. "לא יודעים דבר בתורה ובחשבון. אנחנו רוצים לראות מי מהם יכול להשתלב בכיתה רגילה ולשלב אותם בכיתה רגילה, וזה יכול לקחת כמה שבועות. אני מתחייב שלא יהיה ילד שיוכל להשתלב בכיתה ולא ישולב מיד".
אז לקלקידן יש עכשיו בית ספר, אבל 29 ילדים אחרים יצטרכו להמתין בבית או בכיתה מאולתרת עד שיגידו להם סוף סוף שיש להם איפה ללמוד.