"אני חיה וקמה בשביל דניאל, ממשיכה אותו עם המוזיקה והיצירה שלו": ב-31 ביולי 2014 התהפך עולמה של דיאנה מרש. בזמן שהיא ויתר בני המשפחה היו עסוקים באריזות לקראת מעבר דירה שנקבע למחרת בבוקר, נשמעה דפיקה בדלת - זו שכל הורה שילדיו משרתים בצבא חושש ממנה. "הייתי בדיוק בטלפון עם המובילים ואז דפקו בדלת", היא מספרת. אחרי שהתבשרה בבשורה המרה - החיים שהכירה כבר לא נראו ולא נשמעו אותו הדבר.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
"האהבה לאדם והאהבה לחברים - זה משהו שזיהיתי אצל דניאל מגיל מאוד קטן", מספרת דיאנה לחדשות Online. "ככה הוא גדל וככה הוא היה כל השנים שלו. הוא הלך עם הערכים האלה גם לצבא, הוא רצה להיות חובש קרבי והבנתי ששם הלב שלו נמצא - שהוא רוצה להותיר חותם משמעותי בצבא. דאגתי שהוא התגייס אבל הייתי גאה בו שהוא התעקש ללכת בדרך שלו ולא ויתר לעצמו. הוא תמיד היה בוגר לגילו ואפילו האחים הגדולים שלו היו מתייעצים איתו תמיד".
דניאל התגייס לחיל השריון במרס 2011. בשל המצב הכלכלי בבית, ביקש הקלות ת"ש (תנאי שירות) כדי שיוכל לעבוד ולסייע למשפחה. עקב כך הועבר לחיל החימוש - החלטה שפגעה בדניאל שחלם להיות לוחם ולמלא תפקיד משמעותי בצבא. הוא החליט לערער על השיבוץ וחזר לשירות בשריון. כשדניאל סיים את הטירונות, הוא יצא לקורס חובשים לבקשתו. הוא סיים בהצלחה את הקורס והוצב כחובש בגדוד 53 "סופה" בחטיבת שריון 188, ברמת הגולן. במסגרת תפקידו כחובש דניאל גם הוכשר כנהג נגמ"ש, היה בכוננות מתמדת ולא פעם הוקפץ לטיפול בפצועים.
דניאל השתחרר מהצבא במרס 2014, אך כמה חודשים לאחר מכן יצאה ישראל למבצע "צוק איתן" - ודניאל גויס למילואים. שבועיים לאחר שגויס, כשהיחידה של דניאל המתינה בנקודת מפגש לעזור בהוצאת כוח חי"ר שסיים לטפל במנהרה ברצועת עזה, נורו לעברם כמה פצצות מרגמה משטח האויב. הנגמ"ש בו היה דניאל נפגע פגיעה קטלנית. עם דניאל נפלו עוד ארבעה לוחמים: סרן לירן אדיר, סרן עמרי טל, סמל ראשון שי קושניר וסמל ראשון נעם רוזנטל זכרם לברכה.
החברים מנגנים בחדר שדניאל חלם עליו
דניאל אמנם הותיר אחריו חלל עצום אחרי מותו, אבל הוא נשמע היטב גם כמעט 5 שנים אחרי שנפל: המוזיקה שאהב לנגן עדיין נשמעת בין כותלי הבית, בחדר שרצה לארגן לעצמו אחרי מעבר הדירה - ושמשפחתו ארגנה עבורו. את החדר הזה דניאל לא זכה לראות, אבל בני משפחתו וחבריו הם אלה שמגיעים אליו - ומפיחים בו חיים. "מוזיקה הייתה הכל בשבילו", מספרת האם דיאנה, "בכל רגע פנוי הוא היה מנגן. זה משהו שהיה נותן לו ולבית שמחה. החדר שלו הפך לסטודיו וחדר מוזיקה. חדר צבעוני עם הרבה ציוד וחברים באים לנגן פה".
דניאל החל לנגן בגיל 14. בגיל 16 כבר היה חלק מלהקה שהקים עם כמה חברים מבית הספר. הוא תכנן ללמוד ולפתח את המוזיקה - ושתהיה חלק בלתי נפרד מחייו אחרי השחרור. "העולם נהיה מלא במוזיקאים אחרי כל התכניות שמשדרים, אמרתי לדניאל שיהיה לו קשה להצליח בעולם כזה. הוא היה אומר לי שאם עובדים קשה ולא מוותרים - אפשר להגיע למקומות ולהגשים חלומות. כוח הרצון העז שלו הוביל אותו - וזה המסר שאני בוחרת להעביר בהרצאות שבהן אני מספרת עליו", מספרת דיאנה.
השיר הראשון שדניאל ניגן היה "Sweet Child O' Mine" של גאנז אנד רוזס - שיר שהפך לשיר זיכרון לדניאל. שם השיר מתנוסס היום על זרועה של אמו, לצד נבל: "הוא רצה לעשות קעקוע של אלת מוזיקה שמנגנת על נבל ולא הספיק - אז עשיתי את הקעקוע במקומו והוספתי את שמו מתחת". יום ההולדת של דניאל הוא חגיגה מוזיקלית גדולה, עד היום: "כל שנה אני עושה לו יום הולדת בפאב. ערב ג'אם. אני עושה את הערב הזה שמח כמו שהוא היה רוצה. ביום ההולדת הראשון אחרי שהוא נהרג כל החברים שהיו איתו בלהקה באו והם ניגנו".
דניאל שמאחורי העדשה: הכשרון הנוסף שהתגלה אחרי מותו
האמן הישראלי שדניאל הכי אהב לשמוע הוא אסף אבידן - והוא אפילו הצליח לקחת את אמא יחד איתו להופעה שלו. "הרגשתי אמא 'קולית' מאוד שהלכתי עם דניאל להופעה, אבל התחברתי לזה מאוד ואהבתי מאוד את השירים", היא מספרת. אסף הגיע במיוחד לנגן בתערוכה בה הוצגו לראשונה תמונות שדניאל צילם - תחביב נוסף שהוא עסק בו - וביטא גם בו את כשרונו הרב.
"חוץ מהמוזיקה, גיליתי שהוא אוהב גם צילום", מספרת דיאנה. "זה גם משהו שהיה לי חדש. הוא קנה מצלמה מקצועית. הוא צילם נופים ומאוד אהב את הארץ. ידענו שיש מקומות יפים אבל הוא תמיד היה חוזר מטיול ואומר: 'אמא, את לא יודעת כמה מקומות יפים יש'. השירות שלו היה ברמת הגולן והוא צילם שם המון".
"מצאנו את התמונות שלו באינסטגרם הרבה אחרי שנהרג", היא מוסיפה, "לא ידעתי שהעמוד הזה היה קיים", אומרת דיאנה, "הצלמת ליאת לומברוזו פנתה אליי ואמרה שהיא רוצה לראות מה דניאל צילם ושנעשה מזה תערוכה. שמחתי ואמרתי שזו עוד דרך להראות לאנשים מי דניאל היה".
מפקד גדוד 53, סא"ל טל אלקובי, ביקר בתערוכה ביחד עם התאג"ד, הצוות הרפואי הגדודי, והתרגש מאוד. "התמונות היו מיוחדות - זה כישרון גדול שהלך לצערנו מהעולם", אמר. "הרגשנו את החיבור החשוב בין המשפחה ללוחמים. כל מצטיין מהגדוד שלנו הלך לתערוכה וחשוב לנו שכל חייל שיכול לבוא ולראות שיעשה כך, מתוך ההבנה שלנו לחשיבות המורשת של נופלי החטיבה והחובה שלנו לוודא כי נמשיך להזכיר ולהוקיר אותם".
"דניאל חי כל כך מעט, ויש המון מה לספר עליו"
מאז שדניאל נהרג, דיאנה מקפידה להעביר הרצאות אודותיו בפני קהלים שונים. "אני בחרתי בחיים בזכות דניאל. זה עזר לי לקום ולספר את הסיפור שלו. היה לי מאוד חשוב לספר עליו ושיכירו את דניאל דרכי. כמה שהוא היה צעיר היה הרבה מאוד לספר עליו. הוא הספיק לעשות המון", היא מספרת. "רציתי לספר איזה אח וחבר ובן הוא היה".
"בהרצאה הראשונה גיליתי כמה הרבה יש לי לספר עליו, כמה טוב היה בו. אני חושבת עליו כל יום - ויום אחד חשבתי איך אני יכולה לצאת החוצה עם הסיפור עליו - לא הרבה אנשים הכירו אותו כי היה כל כך צנוע שהוא בטח היה אומר 'אמא, תפסיקי, את עושה לי פאדיחות'. החלום שלי הגדול היה לספר את הסיפור שלו מעבר לים - וזה קרה. הרציתי בפני הקהילה היהודית במינסוטה. התרגשתי וחששתי וחזרתי עם חוויה חזקה".
"ממש כמה ימים לפני שהוא יצא למילואים בצוק איתן, לי ולדניאל הייתה שיחה מאוד עמוקה", אומרת דיאנה. "דניאל אמר שאני לא מממשת את עצמי ורק דואגת למשפחה. הוא נתן לי את ברכת הדרך ללמוד ולהתפתח. בזכות זה שהוא דחף אותי למימוש עצמי, למדתי איך להעביר הרצאות מול קהל - והיום אני משתמשת בכלי הזה כדי לספר עליו לאנשים".
אני רואה אנשים עם גיטרות ברחוב ואף אחד לא יודע מה קורה לי בלב באותו רגע", אומרת דיאנה בהתרגשות ובכאב. "המוזיקה והצילום - כל אלה מחיים אותו מחדש. זה כאילו הוא נמצא בחיים שלי גם היום. הוא היה פשוט אמן בשבילי. בן אהוב וגם אמן שיש לו הרבה מה להראות לאנשים ואני ממשיכה אותו".