הממשלה החליטה השבוע להקצות סכום עתק של 200 מיליוני שקלים למען המאבק המלחמתי בהשמנת הילדים, שהפכה כבר למגפה של ממש בישראל. לרגל ההתפתחויות, הצטרפנו לרן מלמד - שמן גאה שלא מוכן להתנצל על מה שהוא ובאותה נשימה מצוי בדיאטה - כדי לראות איך מתמודד מי שסובל מעודף משקל עם החוצפה הישראלית ועם היעדר היכולת לזכות בדיסקרטיות מינימלית.
על כל אלה כותב מלמד בעצמו בבלוג המצליח "יומנו של איש שמן", שבו הוא מגולל את יחסה של החברה לאנשים כמותו וההתמודדות עם העובדה שלכל ישראלי יש מה להגיד. הוא גם לא מסתיר את העובדה שאותן תגובות גורמות לשמנים, לעיתים, להתבייש. בשיחה עמו בבית קפה הוא סיפר: "אם הייתי נורא רעב אז הייתי בא לריאיון כאן חצי שעה לפני - ואוכל בצד בשקט, כדי שלא יצלמו אותי אוכל".
גם בלי האחרים, מתברר שלהיות שמן בישראל של 2011 הוא עניין לא פשוט בכלל: הוא סיפר כי לא אחת נתקל בדלתות שהיו צרות מדי עבור ממדי גופו בשירותים ציבוריים, וגם כדי לענוד שעון יד הוא זקוק לרצועה בקנה מידה שונה מהרגיל.
באופן טבעי, גם סוגיית הביגוד מורכבת מהרגיל: בבלוג שלו הזכיר מלמד כמה "משפטי מפתח" שמכיר אולי כל שמן כהערות שנזרקות לעברו אודות הופעתו. בין היתר הוא ציין: "אתה לובש שחור כי אתה באמת חושב שזה מרזה?", "לא כדאי לך להכניס את החולצה למכנסיים? זה נראה נורא", "כמה איקסים אתה?" וגם - "תפתח את הצווארון, הסנטר הכפול יוצא החוצה".
שמן בחוף הים: יופי או כיעור?
באותה נשימה, מיותר אולי לציין כי בסוגיית המשקל - מרגישים חלק מהאנשים חופש רב מדי לפלוש ולהתערב. "מישהי שלא ראתה אותי 30 שנה נכנסה לחדר והדבר הראשון שהיא אמרה היה - 'וואלה, איך אתה נראה - עשר'", סיפר מלמד - והוסיף: "אני שמחתי עד שהבנתי שהיא מתכוונת שאני נראה פי עשר בגודל". מה עונים לכאלו הערות? במקרה שתיאר, סיפר מלמד כי השיב: "איך הבוטוקס שלך? גם לא רע".
למרות הביטחון העצמי הרב, הוא הודה כי "להיות שמן במדינה כמו שלנו זה לא קל. לראות איש שמן בביקיני ובבגד ים קטנצ'יק בחוף הים משחק מטקות, יש שיגידו שזה דבר נורא יפה ויש שיגידו שזה דבר נורא מכוער".
לפרנסתו עוסק מלמד בעמותת "ידיד" - המספקת סיוע משפטי לשכבות החלשות כדי להגביר את המודעות לזכויותיהן. הוא וחבריו מפעילים 21 מרכזי סיוע שבהם ניתן ייעוץ לכל דורש.