סיפורו של בית המצורעים הוא סיפור על בניין מלא הוד, שצופן את סיפורם של המנודים עלי אדמות. זה סיפור על מחלה עתיקה, ועל קללה שעתיקה ממנה. יותר מכל, זה סיפור על סטיגמה ששורדת אלפי שנים. "אי אפשר להציץ ואי אפשר לראות כלום מבין החומות המאוד-מאוד גבוהות שמקיפות את הבית", סיפרה ד"ר צפירה גרבלסקי-ליכטמן, שגדלה ליד בית המצורעים. "התחושה הייתה שכל הבית נגוע ושזה מסוכן מאוד להיכנס".
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
התנ"ך לימד אותנו שמצורע שווה מקולל: מרים הנביאה נענשה על ידי אלוהים בצרעת בגלל שדיברה סרה באחיה, משה רבנו, והמלך עוזיהו הפך למצורע בגלל חטא הגאווה וסולק מארמונו אל מערה בנחל קידרון שם חי עד מותו. "המחלה מדבקת", הסביר ד"ר לי-און גלעד מבית החולים הדסה. "מחלה זיהומית שנגרמת על ידי חיידק שהוא קרוב משפחה של החיידק שגורם לשחפת. כיום בישראל יש בסביבות 200 בני אדם שחולים במחלה. בכל שנה מתגלים בישראל חולים חדשים - בין חמישה לעשרה".
97% מהאוכלוסיה מחוסנים טבעית. לא יוכלו להידבק במחלה אפילו אם יזריקו להם את החיידק. אסונו של מי שבכל זאת נדבק, הוא דווקא אובדן תחושת הכאב בגלל פגיעה עצבית. "אנשים בריאים, כשהם נוגעים במשהו חם - הם יודעים להירתע", פירט ד"ר גלעד, "או כשיש להם אבן בנעל - הם הולכים בצורה שלא תפגע בהם עד שיוכלו להוציא אותה. חולה שאין לו תחושה - לא מרגיש בזה בזמן, אז יש כל הזמן פציעות חוזרות וזיהומים, ומאחר שזה לא כואב לא יודעים לשמור על זה עד שזה יחלים, אז ההחלמה היא לא טובה באמצעות צלקת ולאט לאט האיברים האלה נספגים ומתכלים".
מבית המצורעים - לבית החולים ע"ש הנסן
היום ידוע שבטעות זוהתה המחלה הזאת עם הצרעת המקראית שהייתה בכלל מחלת עור. בגלל הטעות, החולה המסכן נחשב גם טמא. באירופה למשל, חויב המצורע לשאת רעשן כדי להתריע שהוא מתקרב. חוץ מישו אף אחד לא היה מסוגל לרפא צרעת, והפחד היה גדול. במאה ה-19 היו מגלים אותם למושבות מצורעים, כמו האי הקטן ספינלונגה מול כרתים. מצורעי ירושלים חיו כקבצנים בבקתות עלובות ליד שער ציון, עד שלפני 150 שנה קפצה לביקור הברונית אוגוסטה קת'נברינג מגרמניה. היא תרמה את הכסף והאדריכל קונרד שיק תיכנן מבנה גדול ומרשים על אדמת הטרשים מחוץ לחומות העיר העתיקה. השם הרשמי של המבנה היה "עזרת ישו", אך השם בפועל היה "בית המצורעים".
ב' היה ילד יתום בן 14 כשהכניסו אותו לבית המצורעים. זה היה ב-1951, ימים ספורים בלבד לאחר שעלה לארץ ונלקח לבדיקה רפואית בבית החולים רמב"ם. "הם הכירו את המחלה מעט כמובן, החזירו אותי לשער העלייה ושמו אותי בהסגר באוהל, עם שמירה. לא אמרו לי כלום. ובסוף לקחו אותי לבית המצורעים", סיפר ב'.
גם בגופו של ב' המחלה הותירה סימנים בטרם נעלמה איכשהו. שבע שנים הוא נשאר במקום והרוויח 15 לירות בחודש מגיהוץ בגדי החולים. תופתעו לשמוע, אבל הוא וחבריו היו יוצאים לבלות. "פעם יצאתי עם אחד הבוגרים יותר. הגענו ליד כל הציון. בא שוטר ועצר אותנו. הוא הכיר אותו או אותי וידע שאנחנו מבית החולים", סיפר ב'.
ב-1952 קנתה קרן קיימת את נכסי הכנסייה בירושלים, כולל בית המצורעים. שמו הרשמי של המקום הפך ל"בית החולים הממשלתי הנסן" על שם הנורווגי שגילה את החיידק הגורם למחלה. רבקה רגב, בתו של הרופא ד"ר משה גולדגרבר, גדלה בבית המצורעים מנעוריה. ד"ר גולדגרבר חיפש תרופה לצרעת, טיפל בחולים, והתגורר עם אשתו בתוך המתחם עד שנפטרו שניהם בשיבה טובה. כל פינה נסתרת בבית המצורעים מעירה בבתם, רבקה, זיכרון מר-מתוק.
"הזדהיתי עם הבדידות שלהם"
את רבקה מעולם לא ביקרו חברים אחרי בית הספר. בתוך חומות בית המחסה, שמחו המנודים בחברתה של הילדה, אשר התקרבה אליהם במידה שאפילו הצוות הרפואי לא העז. "היה פה רופא בכיר שהיה פותח את דלת הכניסה עם הרגל שלו. הוא אף פעם לא נגע עם היד שלו בידית", תיארה רגב. "אני חיבבתי אותם, אולי הזדהיתי עם הבדידות שלהם, כי הייתי נערה שלא היו לה מספיק חברים".
עד היום היא לא קוראת להם מצורעים, אלא חולי הנסן. באופן אבסורדי, דווקא חלק מהחולים השלימו עם אות הקלון הקדום. "ישבתי עם אחד החולים, הוא הצביע על חתיכת פח מנוון וחלוד, ואמר 'החיים שלי זה בדיוק כמו החיים של הפח הזה. זה סוף הדרך בשבילי, אני מקולל ואין לי שום תקווה'. זה היה בחור בערך בן 20. הוא חשב שזה עונש מאלוהים".
לפני 30 שנה נמצא סוף סוף טיפול יעיל נגד הצרעת: שנתיים רצופות של אנטיביוטיקה מסויימת והחולה נרפא לתמיד ואינו מדבק. אבל התרופה הגואלת הגיעה מאוחר מדי בשביל הקשישה שהתגוררה בחדר שבקומה העליונה. "היא נכנסה בשנות ה-40, הייתה אמא לשלושה ילדים, וכשהיא אושפזה - לקחו את הילדים והם נלקחו למוסדות", סיפרה רותי וכסלר, שהייתה האחות הראשית במקום בין השנים 1988 ל-2009. "היא הייתה בקשר עם הילדים כל השנים, אבל זה היה קשר כואב מפני שהרבה שנים היא רק ראתה אותם מהחלון, או שהם קראו לה מעבר לחומה, והיא נשארה כאן כל ימיה, עד פטירתה. ממש לפני שמשרד הבריאות סגר את המקום".
המחלה נוצחה; הסטיגמה - עדיין לא
ב-2009 נסגרו שערי הבית הגדול. ראש העירייה ניר ברקת הבין את הפוטנציאל, וביקש מראש הממשלה להעביר את הבניין לחזקת העירייה. המקום שהיה בשביל הירושלמים חור שחור, נפתח מחדש כבית לאמנויות וליוצרים מכל התחומים שיציגו כאן תערוכות. "יצרנו כאן מיקס אמיתי של בצלאל תואר שני שמגיע לירושלים, של מקום לתערוכות, ושל מקום קלאסי שבו אנשים יכולים לבקר ולהרגיש מחוברים", אמר ראש עיריית ירושלים ניר ברקת. "לקחנו נכס שהיה מוחבא ולא נגיש לתושבי ירושלים, כדי להפוך אותו לאחת האטרקציות התרבותיות האיכותיות יותר, לא רק לתושבים אלא לכל מי שמגיע לעיר".
מסביב לעולם מתגלים כרבע מיליון חולי צרעת חדשים מדי שנה. בהודו יש הכי הרבה, ברזיל שנייה בדירוג, וישראל עם מקרים בודדים היא זניחה. "היה סיפור על חשד למחלה, וכשהרופא אמר למטופל 'יכול להיות שיש לך צרעת', החולה לא הגיע לבדיקה, אלא עלה לקומה העליונה של אחד הבניינים וקפץ, רק מהרעיון שאולי יש לו את המחלה", סיפר ד"ר לי-און גלעד מבית החולים הדסה.
ב' יצא מבית המצורעים בגיל 21. הוא מצא עבודה והקים משפחה. הוא לא מדבק כבר 60 שנה ולמרות זאת הוא לא נחשף. הרפואה אולי יודעת לנצח את המחלה, אבל לא את הסטיגמה.