בשנים האחרונות הפכה פתח תקווה למוקד משיכה עבור מהגרי עבודה, מסתננים ומבקשי מקלט שהגיעו מאפריקה וממזרח אירופה, שהגיעו לאם המושבות מהתחנה המרכזית בתל אביב. היו תושבים שחששו בשל כך להסתובב במרכז העיר בחשיכה, וראש העירייה החדש הכריז על מבצע אכיפה. הדרך משם ועד לאסוציאציות מאוד לא נעימות הייתה קצרה.
כל העדכונים על הבחירות - הצטרפו לטלגרם של החדשות
כבר כמה שנים שבעיר מתהווה קהילה לא קטנה של אריתריאים, סודאנים וגיאורגים, ולא כל התושבים בעיר מרוצים מזה - לכן ראש העיר יצא בפנייה לתושבים: דווחו מיד למוקד על כל מבקש מקלט ומסתנן בסביבתכם, כדי לגבש תשתית מודיעינית שתאפשר את הוצאתם מהעיר. באופן צפוי, דבריו עוררו מהומה. יש לציין כי הוצאת זרים זה לא בסמכותו של ראש העירייה, אבל עדיין יש לו דרכים למרר את חייהם עד שיסתלקו - למשל, להרתיע בעלי עסקים מלהעסיק אותם בתקווה שאם לא יהיו להם מקומות עבודה, אולי ישובו לתל אביב.
שיטת איסור העבודה נולד בימים שהגבול בדרום היה פרוץ, וכל יום זרמו פנימה מאות מהגרים. הרציונל היה שהם באים כי יש עבודה, ואם ייאסר עליהם לעבוד, הם יתקשרו לחברים באריתריאה ויעבירו הלאה את המסר שישראל היא לא יעד אטרקטיבי להגירה. אולם מאז הגבול נסגר, לוכן גם לא אוכפים את איסור ההעסקה - עדיף לכולם שהמהגרים יוכלו להתפרנס בדרכים ישרות, ולא יוכרחו לגנוב כדי לאכול.
"לא אמרנו לדווח על זרים, אמרנו לדווח על עסקים שמעסיקים עובדים שלא כחוק", מצטדק רמי גרינברג, ראש עיריית פתח תקווה. "זה לגיטימי". אולם סולומון גבריוהאנס לא מתרשם מהדברים. "קודם כל אין לו מושג מה הוא אומר, הוא לא יודע למה אנחנו כאן ולמה הגענו לישראל", הוא אומר. "הוא לא מבין למה אנחנו לא חוזרים לארץ שלנו - יש שם משטר דיקטטורי ומלחמה. זאת התאבדות, בגלל שברגע שנמלטתי מהמדינה, הממשל רואה בי אויב. אם אחזור כדי לחיות שם, יהרגו אותי או יכלאו אותי".
"אני פליט, אבל אם יהיה שלום במדינה שלי אני אחזור בשנייה, אני לא רוצה לחיות פה - כי אני רואה את המצב שלכם", מוסיף טספהגבר ולדקידאן. "בכל רחוב אני שומע מכל בן אדם ישראלי הרבה מילים רעות. אני בן אדם, אני נושם, מדבר, רואה, עובד, מסתובב, חושב".
מנגד, נ' היא בוגרת המאבק במהגרים בדרםו תל אביב, שעברה לפני שלוש שנים לפתח תקווה לאחר שעייפה מלהילחם - רק בשביל לגלות שעליה לחדש את המאבק גם בביתה החדש. היא חוששת מהזרים, ואומרת שהיא מסומנת. "קל מאוד לדבר מבחוץ, להיות הומאני ולדאוג להם", היא מסבירה. "אם הם פליטים אני הראשונה שאגיע ואסייע להם, אבל ברגע שאתה רואה שהם כובשים, הם מתנהגים כאילו הם בעלי הבית. אין אפילו הכרת תודה, הם מרגישים בעלי בית".
ההערכות הן שבפתח תקווה ישנם בין כמה מאות בודדות לאלף שוהים בלתי חוקיים. הם מתרכזים במרכז העיר שהוזנח, סביב המדרחוב שהפך לפחות זוהר. אי אפשר להתעלם מהעובדה שאכן יש בעיה בעיר: הרהב תושבים פוחדים להסתובב אחרי החשיכה במרכז העיר, וכבר שנים נמנעים מלהגיע בכלל לאזור. בין אם יש שם סיכון ממשי ובין אם לא, הפחד הוא אמיתי. ובו-בזמן, לזרים קשה עוד יותר. שום ילד, משום צבע, לא צריך לגדול בתחושה של ניצוד, ועם אסוציאציות או בלעדיהן - הקריאה להלשין לשלטונות על השכנים לא עשתה שום דבר טוב לאף אחד אף פעם.