מסע לאורך כביש 70: מדינת ישראל, שחוגגת היום 70 שנים לקיומה, מורכבת מפסיפס עשיר של תרבויות, עדות ומגזרים. לרגל 70 שנות עצמאות יצאנו למסע מיוחד אל הישראלים - אלה שעיצבו ובנו את המדינה ואלה שמהווים את עתידה - מסע לאורך כביש מספר 70, הציר שמתחיל בזכרון יעקב ומגיע עד לשלומי הסמוכה לגבול לבנון. העולה הוותיקה מתימן שהתיישבה בשלומי, גידלה 8 ילדים ועבדה סביב השעון, הכדורגלן מטמרה שמייחל להישגים ולשלום, לוחם דור תש"ח שהשתתף בקרבות מלחמת העצמאות ויזם הקמת יישובים במדינה שרק נולדה - והנערה שהייתה עדה לתופת באוקראינה ומצאה בישראל את ביתה החדש | 70 שנות מדינה, 4 ישראלים, כביש אחד.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
המסע הרגלי לישראל
את המסע בכביש 70 התחלנו ביישוב הכי צפוני הסמוך לקו החוף הישראלי, העיירה שלומי הסמוכה לראש הנקרה ולגבול לבנון בה מתגוררות כ-8,000 משפחות. שם, בבית רחב ידיים שחודש ועומד על תלו כבר שנים ארוכות פגשנו את חלימה כהן בת ה-83, אם ל-8, סבתא ל-28 נכדים ומספר מכובד של נינים. "נינים לא סופרים כי הם כמו יהלומים", אומרת כהן.
היא עלתה מתימן בגיל 16 - היישר אל מחנה האוהלים בראש העין, בו חיה בצפיפות עם משפחות עולים נוספות, בעודה נושאת ברחמה את בנה הראשון. "הלכנו ברגל יומיים עד שהגענו לכפר והגיעו משאיות שלקחו אותנו לעדן", היא מספרת. "הכל שם מדבר והמון אנשים מתו בדרך מהחום. היינו 5 אחים ואמא שלי בדרך לארץ. הלכנו יחד עם שיירות שלמות שיצאו מהבתים בדרך לישראל".
כשהגיעו לארץ - מצאו את עצמם חיים בתנאים שלא דמיינו. "שיכנו 4 משפחות באוהל, במחנה מיוחד לעולים שהוקם בראש העין", היא מתארת. "משפחות שלמות באוהלים. אחרי תקופה ממושכת עברנו למבני בטון בשלומי - שם חיינו 7 משפחות בבית אחד. באנו למצב שאין אספקת מים שוטפת והיינו צריכים לשאוב מים מהבאר כדי להתקלח. היה כיור קטן לשבע משפחות אבל לא הייתה קנאה ושנאה, הייתה אחווה כזו. כל שתי משפחות בישלו בסיר אחד ואכלו".
כהן הפכה לאם ל-8 ילדים, ולמרות זאת יצאה לעבוד מדי יום שעות ארוכות - ודאגה שלילדים שלה לא יחסר דבר. "כמעט כל האימהות הצעירות שהגיעו לפה עבדו, אין מקום שלא עבדנו", היא אומרת. "בעלי עזר עם הילדים ועשה הכל וגם הילדים גידלו אחד את השני. בעיקר אמרנו אז תודה רבה לאלוהים שהגענו לישראל ולא התלוננו. היום יש הכל, מה זה בהשוואה למה שהיה לנו? ועדיין היינו מאושרים וגידלנו ילדים".
כששאלנו אותה מה היא מאחלת למדינה לרגל יום העצמאות ה-70 השיבה כהן כי חשוב לה "שלא תהיה רמאות ולא שחיתות. שכולם יהיו ישרים ואחד ידאג לשני ולא תהיה פוליטיקה מכוערת. אני אופטימית לקראת העתיד כי יש לנו מדינה מצוינת. רק שנקבל אחד את השני ונתנהג זה לזו כמו שצריך".
לבעוט את הגזענות
נסיעה דרומה משם לאורך הכביש - ולפנינו, על גבי ההר, נפרשת העיר הערבית הגדולה טמרה בה מתגוררים כ-32 אלף תושבים. נסיעה קצרה מהכניסה לעיר למגרש הכדורגל המקומי - שם אנחנו פוגשים את מוחמד עוואד, שחקן ומאמן כדורגל בן 28, המשחק כיום בקבוצת מכבי בני ריינה בליגה ב', ובעבר שיחק בקבוצת מכבי טמרה המקומית ובמ.ס. אשדוד. עוואד מספר לנו על הפוטנציאל הענק הגלום בשחקני כדורגל במגזר הערבי שיכול להתממש על ידי השקעה והפניית התקציבים המתאימים - וגם על הגזענות במגרשים והתקווה לשלום.
"התחלתי את הקריירה שלי בגיל 10 בבית ספר לכדורגל בקיבוץ אפק, משם יצאתי לדרך עד שהפכתי למלך השערים של ליגה ב'", אומר עוואד. "בשנה שעברה שיחקתי במכבי טמרה בליגה ב'. היינו רוב הזמן במקום הראשון ואיבדנו את העלייה לקראת סוף העונה", הוא מוסיף ומציין שמכבי טמרה הייתה "הקבוצה הראשונה במגזר הערבי שעלתה לליגה הלאומית - הליגה הראשונה בישראל בזמנו. יש בעיר שלנו פוטנציאל".
עוואד משמש לא רק כשחקן, אלא גם כמאמן של קבוצת נוער - שם הוא מאמן שחקנים ערבים ויהודים, זה לצד זה. "הדבר הראשון שאני מלמד את הילדים שאני מאמן זה לבעוט את האלימות והגזענות מהמגרש - האדם תמיד לפני השחקן", הוא אומר. "קבוצת כדורגל היא משפחה ואין חשיבות למי יהודי ומי ערבי, יש מטרה משותפת. כאן בצפון ערבים ויהודים חיים בדו קיום מלא". למדינה הוא מאחל "שנרגיש כולנו יחד שזו המדינה ששייכת לכולנו, שיהיו זכויות שוות לכולם".
"במגזר יש שחקנים רבים שיכולים להגיע לרמות הכי גבוהות בארץ ובחו"ל אבל הבעיה היא שלא משקיעים בהם וחבל כי הפוטנציאל גדול", אומר עוואד. "החלום שלי כספורטאי לראות את העיר שלי טמרה ברמות הגבוהות ושהספורט יהיה מה שיאחד בין העמים בארץ הזו". עוואד מספר לנו על שלל קריאות גזעניות שהופנו לעברו במגרשים - ואומר שזה דווקא גורם לו לרצות ולהיות אפילו טוב יותר: "זה קשה, אבל נותן לי מוטיבציה להמשיך לשחק. לנצח לא רק את הקבוצה היריבה, אלא גם את הגזענים".
לוחם וחלוץ
המשך נסיעה על כביש 70 מוביל אותנו לקיבוץ יגור, למרגלותיו המזרחיים של הכרמל, שם מתגורר משה סנדר, בן 92 ששרד את תקופת השואה כנער ברומניה, עלה לארץ בבטנה של אוניית משא ב-1946 ולאחר הליך קליטה לא פשוט - התגייס למשטרת היישובים העבריים. לאחר קום המדינה לחם בקרבות הקשים של מלחמת השחרור, בהם הקרב בכיס פלוג'ה בחורף 1948. סנדר סיפר לנו על ימיו כנוטר ולוחם ובהמשך כמקים יישובים, חבר קיבוץ יגור וסגן ראש המועצה האזורית זבולון.
"כשנתיים לפני הקמת המדינה גויסתי לשירות במשטרת היישובים העבריים", מספר סנדר. "זה היה גוף שנוהל על ידי הסוכנות היהודית וההגנה שהמשימה שלו הייתה לשמור על החיים ועל הרכוש בתוך היישובים היהודיים ובעיקר בין היישובים שהיו ביניהם מרחקים גדולים. נדרשנו בעיקר למשימות ביטחון וציידו אותנו בנשק לא חוקי. היה לי למשל נשק קנדי ששקל יותר ממני. מזל שלא יצא לי לירות בו".
לאחר קום המדינה החליט משה שהוא רוצה להקים התיישבות במדינה הצעירה - וכי המטרה הזו לא פחות חשובה מההגנה עליה. "קיבלתי אישור ללכת הלאה עם הרעיון להקים התיישבות והגעתי עד לחלונות הכי גבוהים - קיבלנו שטח ויצרנו התיישבות מאפס", הוא משחזר. "אי אפשר היה ליצור רק התיישבות של בחורים, היינו זקוקים גם לבנות והיה ארגון שנקרא משק הפועלות, בית ספר לבנות, שממנו גייסנו בנות להתיישבות שהקמנו".
מאז אוקטובר 1952 משמש סנדר כחבר קיבוץ יגור, לשם הגיע בעקבות מי שלימים הפכה לאשתו. "מילאתי כל מיני תפקידים פה, ניהלתי ענף תפעול מרכזי בקיבוץ ושימשתי גם כסגן ראש מועצת זבולון", הוא אומר. "אף פעם לא חיפשתי עבודה ותמיד חיפשו אותי. אהבתי להיות עסוק ולתת מעצמי". מהמקום הזה מאחל סנדר למדינה עוד הרבה שנים של בנייה ועשייה: "אני מאחל למדינה שתלך באותם צדדים מהירים להתפתחות לחיים טובים יותר, להבנה של אחד את השני - ושל הקטנת הפערים שקיימים בחברה הישראלית".
דור העתיד
התחנה האחרונה אליה הגענו במסע העצמאות שלנו על כביש 70 היא כפר הנוער מאיר שפיה, סמוך לזכרון יעקב. בכפר הנוער הוותיק פגשנו את לרה מורגון, תלמידת י"ב בת 17 שעלתה לארץ לבדה מאוקראינה לפני 3 שנים וחוותה שם את מראות המלחמה לאחר פלישת הכוחות הרוסים.
מורגון עלתה לישראל במסגרת תכנית נעל"ה של משרד החינוך המאפשרת לנוער יהודי הזכאי לעלות לארץ מתוקף חוק השבות, להשתלב במערכת החינוך הישראלית ולהיות זכאי לתעודת בגרות. היא סיפרה לנו על חייה החדשים בארץ, על החברים שהכירה - ועל העתיד שהיא רוצה לבנות כאן.
"יום אחד, בשיאה של המלחמה באוקראינה, שכבר הורגשה היטב בעיר שלנו, התקשרו לאמא שלי מהסוכנות היהודית", מספרת מורגון. "הציעו לי להגיע למבחנים של תכנית נעל"ה. בהתחלה לא רציתי כי חששתי שאם אעבור אצטרך להיפרד מהמשפחה - אבל בסופו של דבר עשיתי את זה".
לפני כ-3 שנים נחתה מורגון בישראל - היישר בכפר הנוער מאיר שפיה, שם מתחנכים עוד בני נוער רבים שהשתלבו אף הם במסגרת התכנית. "זה דבר מדהים", היא אומרת. "התכנית הזו מאפשרת לי לעשות תעודת בגרות, נותנת לי את כל הכלים להצלחה ומעשירה את הידע שלי על המדינה. אני מרגישה פה בבית".
כיום מורגון היא גם תלמידה שלומדת לבגרויות, גם רקדנית היפ הופ ("באוקראינה רקדתי ריקודי עם, זה מעבר חד") וגם... עובדת בלול התרנגולות שבכפר הנוער, המשמש גם כבית ספר חקלאי. "אני אוספת ביצים בלול ואוהבת את העבודה החקלאית", היא אומרת. "באוקראינה לא היה לי כל מגע עם חיי הכפר האלה וזה משהו שאני נורא אוהבת".
היום מורגון מרגישה עצמאית ובטוחה בעצמה ומתכננת את עתידה בישראל. "אני רוצה להתגייס ואחר כך לבחור את המסלול הנכון בשבילי ללימודים", היא משתפת. "ישראל היא מקום מדהים ואפשר ללמוד כאן מה שרוצים, יש בחירה וחופש. מרגישים את החום והחיבה של האנשים".
למדינה מורגון מאחלת שלא יהיו בה עוד מלחמות. "זה פשוט כי אני יודעת איך זה מרגיש - גם כאן וגם שם", היא מנמקת. "הגעתי לכאן כשהיה מבצע 'צוק איתן' וכל מה שאני יכולה לאחל למדינה שלנו, שלי, זה שיהיה בה שקט".
את תכנית נעל"ה בארץ מפעיל ומממן המינהל לחינוך התיישבותי, פנימייתי ועליית הנוער במשרד החינוך. עם נחיתתם של בני הנוער בארץ הם נקלטים בעשרות כפרי נוער שמשמשים להם כבית ראשון בארץ ומספקים להם מעטפת חינוכית מלאה במימון משרד החינוך: לימודים, מגורים, כלכלה, חוגים, טיולים והווי ישראלי, לצד אולפן ושעות לימוד עברית מוגברות.
כביש 70
עריכה: מור לוי
צילום ובימוי: יונתן סננס
עריכת וידאו: ניר גילעת
גרפיקה: הגר פלטנר