כשהיה בן 16 בלבד עזרא הדביק כרוזים שקראו להילחם באנגלים - ושאף ללחום למען שחרור המדינה. הוא צורף ליחידה הלוחמת והשתתף בפעולות רבות נגד האנגלים ועם פרוץ מלחמת השחרור השתתף כמעט בכל פעולות הלח"י נגד הערבים. במהלך קרב קשה במיוחד בניסיון לפרוץ לעיר העתיקה הוא נפצע קשה בראשו והתעוור בעינו הימנית. כיום, כשהוא מתקרב לגיל 90, הוא ממשיך לספר לחיילים ולבני נוער את סיפורו ואת סיפורם של חבריו שלחמו לצדו למען המדינה בימיה הראשונים - ונחשב לאיש המילואים המבוגר במדינה | אנשי דור תש"ח משחזרים את המאבק על הקמת המדינה: סיפורו של עזרא "אלנקם" יכין.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
"הצטרפתי ללח"י כשהייתי אולי בן 8 או 9", מספר עזרא יכין מביתו שניצב בלב שכונת בית חנינא הירושלמית. ביתו זכה לכינוי "בית השבעה" - הבית היחיד בשכונה בו מתגוררות משפחות יהודיות זה 50 שנה. "אחי אמר לי שהמכבים לחמו פעם נגד היוונים מסיבה אחת - הם רצו לשחרר את הארץ משלטון זר. מאז שהוא סיפר לי את הסיפור הזה לא הפסקתי לחשוב על זה וידעתי שיהיה עלי להצטרף לכל מאמץ להילחם באנגלים ששלטו אז בארץ, ולגרש אותם מכאן. חיכיתי שיתחיל מאבק נגדם ולא ידעתי על הלח"י כלום".
"עבדתי בדואר ולא הסתפקתי בזה. צירפו אותי ליחידה של נערים שהדביקו כרוזים של המחתרת - כרוזים שהבהירו שיש לנו אויב ושלטון זר שצריך להילחם בו", מספר יכין. בכך, למעשה, החלה פעילותו בארגון - עד שהצטרף ליחידה הלוחמת שלו והחל להשתתף בקרבות נגד האנגלים והערבים: "הלח"י היה הארגון הקטן ביותר בירושלים אבל גם התוסס ביותר, הסתערנו בלילות על השכונות הערביות, משם ירו עלינו - ולחמנו כדי לשחרר כמה שיותר חלקים מירושלים, ששאפנו לשחררה כבירת המדינה היהודית".
אחד הקרבות בו השתתף יכין היה קרב דיר יאסין באפריל 1948 בו נהרגו עשרות ערבים, בהם גם נשים וילדים רבים - מה שהוביל לביקורות קשות על הכוחות הלוחמים מצד פוליטיקאים לאורך השנים, אלא שיכין דוחה את הטענות בתוקף וטוען שהוא וחבריו לא ביצעו במקום "מעשי זוועה" כפי שנטען, וכי היו נשים וילדים שהשתתפו במאמץ המלחמתי - וירו בהם ללא אבחנה. בעקבות הקרב ההוא נטשו התושבים הערבים את המקום.
"הכריזו על הקמת המדינה ובכלל לא ידענו"
"באותו הזמן", מספר יכין, "נודע לנו שהאנגלים פינו את מגרש הרוסים - המקום שהפריד בין החלק של ירושלים שהיה בידינו לבין העיר העתיקה, שם היה מרכז העצבים של השלטון. אז חשבנו שזה הזמן לפעול והסתערנו על הבתים שהפרידו בינינו לבין העיר העתיקה, ניהלנו קרב קשה מאוד". בדיוק באותו הזמן, קיבלו יכין וחבריו הלוחמים בשדה הקרב בשורה מרעישה: "מישהו צעק לעברי 'תודיע לחבר'ה שלך שם שאתמול בן גוריון הכריז בתל אביב על הקמת המדינה היהודית'. ההכרזה הייתה ביום שישי ואנחנו היינו בקרב יום ולילה. לא ידענו".
הקרבות לשחרור העיר העתיקה וחלקים נוספים בירושלים נמשכו גם לאחר שהוקמה באופן רשמי המדינה היהודית. כעבור חודשיים מאותו קרב קשה הנהגות הלח"י, ההגנה והאצ"ל - המחתרות שפעלו אז בארץ, סיכמו על זמן שבו ישתפו פעולה ויעלו לשחרר את העיר העתיקה.
"לא חשנו את האדמה מתחת לרגליים מרוב ההתרגשות העצומה שאחזה בנו", משחזר יכין. "הגיע אלינו מפקד הלח"י בירושלים שאמר לנו: 'כל כך הרבה דורות ואבות אבותינו לא חדלו מלהתפלל, הלילה הזה זה יקרה' - ואז שמענו בחדשות שהממשלה הסכימה להפסקת אש עם עלות השחר ואמרנו לעצמנו 'איך נספיק לשחרר את העיר'?"
"סמוך למחנה בו התאספנו היה מוסד לילדים יתומים", מספר יכין, "רובם ילדים שנאספו מאירופה אחרי השואה. הם צעקו לעברנו 'הצליחו! הצליחו! לכו בשלום ושובו בשלום', ילדים קטנים מגלים שהעתיד מחכה לנו. ההתלהבות שלי מהקריאות המרגשות שלהם הייתה כל כך גדולה באותו רגע שהרגשתי שאני על סף השיגעון. ידעתי שחייבים לעשות הכל לשחרר את העיר העתיקה".
בין חיים למוות, יכין חשב רק על ירושלים
אלא שבאותו הזמן, בהנהגת העם ביקשו עוד דחייה של הפעולה והפגזים הלכו והתפוצצו קרוב יותר למקום שבו שהו יכין וחבריו הלוחמים. "הורדנו את הקסדות ופתאום הרגשתי מהלומה", משחזר יכין. "זרם של דם פרץ מהראש שלי החוצה - אבל החלטתי להמשיך בקרב למרות מצבי ולתת לחובשים שיטפלו באחרים. שמעתי מישהו קורא בהתלהבות 'החומה נפרצה!', היו לי כאבים איומים בראש והתעוורתי בעין ימין. קיבלתי עוד רסיס בראש שניקב לי את הגולגולת - ובשלב הזה כבר לא הייתה ברירה, והיו חייבים לפנות אותי לניתוח דחוף".
"הכניסו אותי לחדר הניתוחים ואמרו לי שלא מרדימים אותי בניתוח. כיסו לי את העיניים והייתי בהכרה מלאה לאורך הניתוח שנמשך שעות", הוא מספר. "חשבתי שאולי הגעתי לסוף חיי. הייתי בין חיים למוות. לנגד עיני חלפו תמונות חבריי שנהרגו וכל מה שעניין אותי היה לשמוע שירושלים שוחררה". אלא שלאחר מכן התברר שהעיר העתיקה לא שוחררה כיוון שהממשלה ככל הנראה לא הייתה מעוניינת באותו הזמן בשחרורה - אלא בהגעה להפסקת אש. יכין שרד בנס את הניתוח הקשה.
בכך אמנם הסתיים הקרב על העיר, אבל לא הקרב על המדינה. "אני איש אמונה", מספר יכין, "וכמה שהיינו אז מעטים, לא נתנו לאנגלים לחיות. האמנתי שאנחנו הולכים להרים את ישראל למרומים של מדינה יהודית. היום אני מתקרב לגיל 90 וממשיך לשרת במילואים. אני נחשב איש המילואים המבוגר ביותר במדינה וזה עושה לי כל כך טוב שאני מקבל את הצווים. המשמעות של כל צו היא להגיע למקום חדש במדינה ולספר את הסיפור של הגיבורים שבדמם הוקמה המדינה לחיילים ולבני נוער. ככל שאוכל להמשיך - אעשה זאת".
ברבות השנים אימץ יכין את הכינוי "אלנקם", שם בו הוא נודע עד ימינו. יכין כתב ספר העונה לשם "אלנקם - סיפורו של לוחם חירות ישראל" שראה אור ב-1993. הספר מתאר את חייו וקורותיו של יכין כלוחם ופעיל לח"י צעיר בשלהי המנדט הבריטי, בזמן הקמת המדינה ובמלחמת העצמאות.