הסיפור הזה כבר מוכר וידוע: סרטון קטטה חדש מתפרסם, הציבור מזדעזע, השיח הציבורי מתמקד באלימות אבל אחרי יממה - הכל נשכח מאחור, ומי שיישאר שם הם המאבטחים. אלה שזוכים לשכר נמוך, תנאים ירודים ולמשמרות ארוכות - יהפכו לשק החבטות של האלימות הישראלית. סיפורם של כמה מהם משקף איך נראית האלימות הבלתי פוסקת מעיניי שומרי הסדר והביטחון.
לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים – הצטרפו לפייסבוק שלנו
מ', המאבטח שהותקף בימית 2000, עובד תחת חברת עוז הבטחה כבר שלוש שנים:
"זה קשה, כשאתה הולך לאבטח אנשים ולעשות להם סדר כדי שהם ייהנו, והם בסוף באים נגדך, מקללים אותך ומרביצים לך. זה קשה, זה לא נעים. אני אוהב את העבודה הזאת. מכשהייתי קטן. אהבתי לעשות סדר. הייתי רואה את המאבטחים, רואה את השוטרים, הייתי מסתכל עליהם ורוצה להיות אחד מהם".
"עם עבודה כזאת באבטחה אתה רואה את הטובים והרעים. מקללים אותך, יש גזענות, אבל עד המקרה הזה לא היה משהו שגרם לי לרצות להפסיק לעבוד, כי אני אוהב את העבודה שלי. היו לי כמה בעיות אבל לא כמו מה שהיה בימית 2000".
"הגיעה קבוצת הנערים הבעייתיים, הם רצו להיכנס בלי לשלם, הם לא היו מוכנים, רצו להיכנס בכוח. כשהם עמדו בדלת דיווחתי לכל השוטרים שיגיעו לשם. כששמעו שדיווחתי בקשר נתנו לי מכה ודחיפה. הם לקחו קצת אחורה והתחילו לזרוק כיסאות. אחד המאבטחים החליק כי הכל שם רטוב, אחד אחר קיבל כיסא בראש וזה גרם לו לפתוח את הראש. אני שאלתי שאלה אחת: 'למה?' הם באים לבלות, שילמו כסף, למה צריך להגיע למצב הזה?".
"הם מכירים אותי, יודעים מי אני ומאיפה אני, עכשיו אני מפחד שהם יחכו לי או שיבואו אלי לבית. אצלם יש נקמה, הם לא שוכחים. הם ביקשו שאבטל את התלונה אבל אני לא רציתי. בשבילם זה מצחיק, הם אוהבים אלימות. מסתכלים עלי בתור ערבי שעובד באבטחה כאילו אני בוגד. ערבי בתור מאבטח? מגיע לו".
אורן פנחס, בן 37, עובד כמפקח כשנתיים וחצי בחוף חדרה:
"ידעתי לאן אני מגיע, יודעים מה זה חוף. חשבתי שיהיה יותר גרוע, כשמדברים על גבעת אולגה באים לכאן מכל האזור מסביב, גם הבני דודים שלנו. אז מתחיל להיות פה איזשהו קצר, תחושות של משהו באוויר שהולך לקרות".
"רוב המקרים זה לא פקח נגד אזרח, זה אזרח מול אזרח והפקח מפריד, והוא חוטף, הוא חייב - אין לו ברירה. זה לרוב אדם או שניים ששתו ויצאו מפרופורציות, אבל כשזאת מסה ואלה קבוצות של 20-25 המצב מתחיל להשתנות. אני יכול להגיד שהמצב בחוף השתנה רק לרעה. בני ה-14 עד גיל צבא שמגיעים לכאן יש להם חוצפה כזו שלא ראיתי".
ואסים חירבאווי, בן 31, עובד מזה שמונה שנים באבטחה ובעברו היה מאבטח במרכז הרפואי לגליל:
"בית חולים זה מקום שמרבית האנשים בו לא בחרו להיות בו, אנשים מגיעים לפה עם מקרים מאוד טראגיים, ואנחנו הראשונים שהם פוגשים. מאוד מעניין אותי כל התחום של אבטחה ולהגן על אנשים. מיד אחרי שאתה מתחיל לעבוד פה, אתה מבין שחלק גדול מהעיסוק שלך הוא לא בהכרח פעילות חבלנית עויינת".
"הייתי ראש משמרת, והגיעו כמה חבר'ה שיכורים, הם רצו להיכנס למיון כולם למרות שהיה רק מטופל אחד. המאבטח מנע מהם והם הוצאו ואז ניסו שוב והתחילה מהומה. אירוע אחר היה לא מזמן כשקיבלנו קריאה מלחצן מצוקה מהצוות. הגענו והמחלקה נראתה פשוט כמו שדה קרה אחד גדול. הבנו שהיה מקרה של פטירת מטופל שם ואחד מבני המשפחה התחיל להשתולל. מהר מאוד בני המשפחה התחילו לקלל ולאיים על המאבטחים ותוך שניות הם תקפו פיזית. היו הרבה מקרים כאלו, המון. תמיד יש חשש כי אתה נכנס לאירוע ולא יודע איך הוא יגמר".
"החברה הרגילה את האנשים שאם אתה לא צועק, אתה לא מקבל את מה שמגיע לך, אז הרבה אנשים פשוט הולכים עם זה, ואת זה שמעתי כל שמונה השנים, זו סטיגמה. זה עבר כל גבול, אין הרתעה ואנשים פשוט מרשים לעצמם לעשות מה שהם רוצים, הם יודעים שבסופו של דבר הם לא ישלמו מחיר על זה".