בפעם הראשונה שהמדליסטית הפראלימפית קרן לייבוביץ' הגיעה כדי לאסוף את ילדיה מהגן על הקביים - כשהיא הולכת - הם זיהו אותה. אבל כמו כל דבר בחייה, כשהיא החליטה שהיא תצליח לחזור ולעמוד על הרגליים - לא היה דבר שעמד בדרכה.
רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטרפו לחדשות 2 בפייסבוק
שיאנית העולם ובעלת מדליית הזהב באולימפיאדה החליטה שאחרי הקריירה היא צריכה אתגר חדש והחליטה לחצות בשחייה את תעלת למאנש שבין בריטניה וצרפת. לשם כך היא חיפשה לחזק את הגוף לקראת האתגר, החלה לעשות פילאטיס ואז היא החליטה שהיא רוצה גם לחזור וללכת. "פשוט גרתי פה. כל יום, כל היום - כולל שבתות. העבדתי את הגוף עד מעבר לקצה", היא אומרת.
22 שנים עברו מאז הפציעה שעשתה אותה נכה, כשסחבה 50 ק"ג במהלך מסע בצבא ורגליה לא עמדו בזה. "אם את מחליטה לשאוף מספיק גבוה - אין דבר שלא יכול לקרות", היא אומרת, ומאחר שזה היה המוטו שלה בחיים שהוביל אותה למקום הראשון בפודיום באולימפיאדת הנכים, לא היה ספק שהיא תצליח גם במסע שלה לחזור וללכת.
"גם להיות על הקביים זה בסדר"
בשלוש אולימפיאדות קרן הגיעה להישגים שאף ספורטאי אחר לא התקרב אליהם. כשרצתה ילדים היא לא חיכתה לזוגיות והביאה לבדה זוג תאומים. שנתיים אחר כך נולד עוד זוג תאומים. הילדים הכירו את אימא רק בכיסא גלגלים, והרצון שלה שהם יראו אותה על הרגליים זה מה שהוביל אותה לעוד ועוד שעות של אימונים לחיזוק הרגליים.
"זה נותן להם תחושה טובה, ואני מודיעה שעוד לא סגרתי את הבאסטה. אני אעשה נבחרת, הם יהיו חמישה", היא אומרת. כשהיא על הרגליים, הפרויקט הבא שלה יהיה לפתוח מכון פילאטיס משל עצמה. המתאמנים, גם צעירים שמחפשים לחטב את הגוף וגם מבוגרים שהצליחו לקום מכיסא הגלגלים לראשונה מזה שנים, מספרים שהיא לא עושה נסים, אלא הכל עניין של כוח רצון והרבה עבודה קשה.
"אמנם זה לקח לי כמה שנים להגיד שזה בסדר, אבל כמו שבאתונה קיבלתי מדליית כסף וזה היה בסדר, היום כשאני על הקביים אני אומרת שזה לא רע. להשתטח על הרצפה זה כבר לא בשבילי".