לא ברור אם משה סילמן נאבק על חייו בששת הימים בהם אושפז בבית החולים תל השומר. אבל הצוות המסור ממחלקת הכוויות נלחם, ולא איבד תקווה לרגע. הבוקר, קיבלה אחותו החלטה שלא להאריך את חייו, אחר הצהריים נקבע מותו.
במשך כשבוע ליווינו את הרופאים והאחיות שניסו לעשות הכל, למרות שמותו של סילמן שסבל מ-95% כוויות היה ידוע מראש. "האיש הזה הוא מת מבחינתי", אמר יוסי חייק, מנהל מחלקת הכוויות בתל השומר, "הסיכוי שהוא יחיה בגדר נס. זה שהוא אכל ארטיק לא מעיד על מצבו כי המערכות הפנימיות מפסיקות לתפקד תוך יממה או שתיים".
"אני לא מאמינה שהוא ייצא מזה", אמרה אחותו בת-ציון אלול, "אם הוא עשה מעשה כזה הוא לא רוצה לחיות. הוא הקריב את עצמו למען אחרים, למען אלה שהם לא באותו מעמד שלו", מיד לאחר מכן היא החלה למרר בבכי. "למה הוא לא פנה אליי", זעקה, "למה עשית את זה?"
הפעילים החברתיים שליוו אותו, מנסים להסביר מדוע נקט משה בצעד החריף. "הוא העדיף להקריב את עצמו כדי שאנשים אחרים לא יסבלו, מאשר למות אפס בלי כלום ולהיות נטל על החברה".
ההצצה הנדירה הזו לתוך בית החולים, מאפשרת לנו גם לגלות את המצב של מערכת הרפואה בישראל. "סילמן צריך לקבל עשר תרופות, אבל יש לי רק משאבה אחת", אומר בעצב יעקב, אח במחלקה. "אם אני משווה את עצמי לכל מקום מערבי אחר", אומר אחד המנהלים, "אני עובד בתנאים של עזה. לא כולם באים ורוצים לתרום למחלקת כוויות".