השבוע, ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, עצרה מדינה שלמה מלכת והתייחדה עם זכר הנופלים. באותו הזמן, במחלקת היולדות של בית החולים קפלן שברחובות, התרחש מה שיכול לקרות כנראה רק בארץ: אתי, שאיבדה את בנה - רב-סמל ברק נוריאל בעת שירותו הצבאי - ירדה ממיטתה.
במשך שתי דקות היא עמדה דום, עד לתום צפירת הזיכרון. בכל אותו הזמן היא הצמידה חזק לחזה את התינוק שילדה רק יומיים לפני כן, בן חדש שהחליטה להביא לעולם בגיל 46 - ימים ספורים אחרי שקמה מהשבעה על מותו של ברק.
הכל החל בטרגדיה שפקדה את המשפחה לפני כשנה - כשברק, רק בן 22 במותו, הלך לעולמו. אתי ארזה את זיכרונות הילדות ואת המזכרות שלו מן הצבא והעבירה אותם לארגזים - כאילו ניסתה להניח מעט גם את הכאב. אחרי שהתקבלה ההחלטה ונשקלו כל הסיכונים הכרוכים בה, החליטה אתי - בעצה אחת עם בעלה שלום - לצאת לדרך ולהביא בן חדש.
הכאב שלא נמחק
תשעה חודשים אחר כך היא התייצבה בחדר הלידה. אתי ביקשה שלא לעבור את הניתוח הקיסרי ביום הזיכרון אלא יומיים לפניו - כדי לנסות ולהפריד עד כמה שבאמת ניתן בין הכאב לבין השמחה.
גם רגע לפני שנכנסה לחדר הניתוח - היו מחשבותיה עם ברק. "הוא כל הזמן איתי וגם עם שלום. עם כולם", היא סיכמה בכאב. כשהגיע רגע האמת, החל שלום לצלם את הלידה עצמה - בדיוק כפי שתיעד את הרגעים שבהם יצא הבן ששכל אל אוויר העולם.
ההתרגשות הייתה עצומה. ומה באשר למקומו של ברק בכל אותה השמחה? "אם ברק היה אז הוא לא היה", הם הודו. "אבל - חבל לנו שהוא מפספס אותו". החיוך המלאכי של הילד שזה עתה נולד לא יכול ולא הצליח למחוק את העצב. התחושה כנראה ברורה: כאב המוות הנורא לא ילך לשום מקום, אך מצטרפת אליו כעת נחמה גדולה.