זהו סיפורם של כאלף ילדים יהודים מדמשק, היום תושבי הארץ, שלא סופר קרוב ל-70 שנה. בשנת 45', שלוש שנים לפני קום המדינה ועם הגעת השלטון הצרפתי במדינה לסיומו, התחילו להתעורר בקרב יהודי דמשק חששות שגרמו להם להיעתר להפצרות אנשי הפלמ"ח והסוכנות - ושלוח שני ילדים מכל משפחה לעתיד טוב יותר בארץ ישראל. שמותיהם של הילדים שהוברחו במסגרת מה שכונה "מבצע האלף" רוכזו כולם במחברת אחת - שהביאה גם למפגש האיחוד ביניהם השבוע.

רוצים לקבל עדכונים נוספים? הצטפרו לחדשות 2 באינטרנט

משה ולינדה באו יחד, זוג אחים קטנים, שעשו את כל הדרך מסוריה לארץ ישראל. "היה מדובר בילדים בני 8 ו-10 ו-7 ו-12, דבר שאני מאוד מצטער שעד היום לא סופר, אבל היום נספר אותו", מספר משה. "אני חושבת שקצת לפני זה אפילו", מוסיפה לינדה.

עברו כבר 70 שנה מאז אותו מבצע סודי, בו העביר הפלמ"ח ילדים בחשאי, בלילות, יותר מאלף ילדים מבית ההורים בדמשק - לקיבוצים בצפון. לא קל היה לשכנע בתחילת שנות ה-40 את המשפחות היהודיות בסוריה לעלות לארץ ישראל. מדובר היה בקהילה יהודית מבוססת, שהחזיקה בנכסים, שחיה בנוחות רבה תחת השלטון הצרפתי. אבל כשהעצמאות הסורית מתקרבת והמשפחות מתחילות לחוש בסכנה, השליחים הציוניים מארץ ישראל מצליחים לשכנע את המשפחות להוציא משם לפחות את הילדים.

"זה היה הרעיון - להוציא את הילד, ואז ההורים ויתר המשפחה, כמו מגנט, יעזבו את הכל ויעברו לארץ ישראל. וכך קרה", מספר משה, "אבל אז קמה איזו אמא ואמרה - אה-הא, רוצים לקחת את הילדים שלנו? אוקיי, ניתן, אבל לא ילד אחד, שניים. למה שניים? אחד גדול, אחד קטן. שהגדול ישמור על הקטן".

הם לא הכירו אחד את השני, אבל היה אדם אחד שהכיר את כולם - מנחם לוזיה, איש העלייה. היחיד שהקפיד לשמור במחברת שלו את שמות כל הילדים שהועברו, וציין גם לאן נשלחו. "כשהגיע בערוב ימיו לבית הסיעודי הוא יכול היה להעביר כמה חפצים אישיים לחדר שלו", העידה עליזה, כלתו של מנחם לוזיה, "ושאלו אותו מה אתה רוצה להעביר? הוא אמר - את המחברת של הילדים".

התאחדו לכבוד חגיגת 100 שנים לכפר גלעדי

רוב הילדים הגיעו קודם כל לכפר גלעדי. שם הוסתרו, קיבלו אוכל, וגם את כובע הטמבל הראשון. בחודשים האחרונים הצליחו חברי כפר גלעדי לאתר 30 ילדים שצויינו במחברת, במטרה להזמינם לחגיגות 100 השנים לקיבוץ. השבוע עשו אחדים מהם את הדרך לכאן, אבל קודם כל - עצרו במקום בו עברו בילדותם את הגדר.

המחברת נפתחה שוב - אחרי 70 שנה (צילום: חדשות 2)
המחברת נפתחה שוב - אחרי 70 שנה|צילום: חדשות 2

"את באה לארוחת צהריים מבית ספר. ופתאום - רחש בחש", סיפר משה (מכללתי) שמר, "אמא מתרגשת, בוכה, אבא בבית ולא בעבודה. ואומרים לנו - היום אתם הולכים לראות את סבא וסבתא בפלסטין".

"כששמעתי את זה התחלתי לבכות והתחבאתי מאחורי הדלת", שיתפה גם אחותו לינדה שמר, בזכרונותיה, "אמא התחננה לאבא שלי, שהיה היזם של כל המבצע הזה, 'הילדה בוכה, היא לא רוצה לנסוע'. בלבי עברה המחשבה - היא לא יודעת שאני בוכה משמחה, ולא כי אני לא רוצה לנסוע".

"צעקתי שאני רוצה הביתה - סתמו לי את הפה עם איזולירבנד"

"אני הייתי משהו כמו 7, ואחי היה בן 9. נפרדנו מאמא שלא הפסיקה לבכות. הפרידה הייתה קשה", סיפר יהודה דנגורי בהתרגשות, "העלו אותנו על משאית, 24 ילדים, העמיסו אותנו, כמו עדר קטן. בקיצור - נסענו עד ביירות ומביירות המשכנו דרך כביש הצפון. היינו שני קילומטר בערך מהגדר. אני התעוררתי כשהורידו אותנו מהמשאית וצעקתי שאני רוצה הביתה. הפלמחניקים סתמו לי את הפה עם איזולירבנד, והמ"מ סחב אותי על הגב והביאו אותנו לכפר גלעדי".

הילדים האלה לא הגיעו יחד. הם באו בקבוצות שונות, בלילות שונים, אבל לכולם סיפור דומה של ניתוק פתאומי מן הבית, בערב אחד. "לא כעסתי, לא הבנתי איך שלחו אותי", פרידה, שגם שמה הופיעה במחברת, לא קיבלה טלפון מחברי קיבוץ גלעדי. את הדף ובו שמה של פרידה העביר הנכד של מנחם לוזיה לבן שלה - הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי.

"יום אחד קמנו, הייתה מזוודה כזו מעור, לקחנו אותה, בלי שאלות. ונוסעים ונוסעים - עד שמגיעים", סיפרה פרידה שהוסיפה כי לא שאלה כלום. "הייתה יראת כבוד. לאבא לא היינו מדברים בלי רשות. הגענו לביירות לבית כנסת, זה כבר היה אחר הצהריים. אין נשיקה ואין חיבוק. אבא שלנו עזב אותנו, וחיכינו שם עד שהחשיך. לא אמרו לנו שום כלום. כמו כבשים עלינו שם, נסענו ונסענו, בעמידה. והגענו לבניאס, ואני עם הנעליים החדשות, ואיך שאני עוברת מאבן לאבן - נפלה לי הנעל החדשה. כך עליתי ארצה".

גם אמו של הרמטכ
גם אמו של הרמטכ"ל אשכנזי בין העולים|צילום: חדשות 2

את הילדים הביאו לקיבוץ אנשי חוליית הפלמ"ח, בפיקודו של חיים חפר. כאן הלינו אותם בלולים וברפתות כדי שרעש בעלי החיים יגברו על הבכי - שהבריטים לא יישמעו.בין התמונות של אז, גם התמונה של חיה קרול, הלולנית של הקיבוץ, ולא מעט בזכותה המשיך המבצע הזה לאורך שנים.

עברו כ-70 שנה מאז. הילדים מסוריה כבר כמעט בני 80. מהלילה ההוא בכפר גלעדי הם המשיכו הלאה. כל כך הרבה חוויות הם עברו מאז. חוויות שעצבו אותם, שעצבו את כולנו. אבל בזכות אדם אחד שדאג להם והשכיל לרשום את שמותיהם, הם חוזרים לכאן עכשיו. ילדי המחברת של מנחם.