סיפורו של לאוניד פקרובסקי לא שונה מסיפורם של הרבה עולים אחרים מברית המועצות לשעבר. במסגרת החיים שהשאיר מאחוריו - הוא היה מבקר ואוצר אמנות, אינטלקטואל ואיש תרבות. כאן, הוא הבין די מהר, לא תהיה לו הרבה עבודה במקצוע.
את הקריירה הארצישראלית שלו הוא התחיל כגנן בבית העלמין הצבאי בחולון. הקרבה לשכול ולמוות צילקה את נפשו, והביאה אותו לחפש משלח יד אחר. "היו כאבים. כאבים גדולים בנפש. חשבתי על כל מה שהשארתי מאחור. כשהיו קצת פחות כאבים, התחלתי לכתוב". הוא התגלגל לבוטקה אחד, קטן ומיוזע בחניון בית דייהטסו. ודווקא כשחשב שכבר לא יחזור להתעסק באהבתו הגדולה לאמנות - קרה הנס.
"לא הייתי מוכן בשביל העלייה הזו. הבנתי שאני באתי לעבודות שחורות", הוא מספר במבט לאחור. ובכל זאת, בבוטקה הוא תלה את תמונתו של פרנץ קפקא, והמשיך בכתיבה שהתחיל עוד על המדשאות של בית העלמין. גם כשלא היה כסף לעט, כתב בעיפרון. הסיפורים הראשונים התפרסמו ברוסיה, אוקראינה, גרמניה, וכאן בארץ - בווסטי ברוסית. על עברית, לקח לו זמן לחשוב.
סיפור מתורגם הוא שלח ל"הארץ", ומשך את תשומת ליבו של בני ציפר, אחד ממבקרי הספרות המשפיעים בארץ. הוא החליט לפרסם את הסיפור בעיתון, ומאז פרסם כל סיפור שלו. "הוא כל הזמן אמר לי להמשיך לכתוב", סיפר לאוניד, "המילים האלה היו כמו דבש על הלב".
אחר כך התקשרו גם מהוצאת הקיבוץ המאוחד. "חשבתי שאולי לא יקנו", מודה פקרובסקי. אבל מה שקרה - היה ההפך הגמור. מאז אמנם הוצא לו קידום, אבל הוא מצליח לכתוב רק בבוטקה. מי יודע איזה סיפור ייצא מהמשמרת הבאה