קרנית גולדווסר הולכת על חיים חדשים. היא מוכרת את הדירה של אודי ושלה בנשר, מאפסנת את כל הדברים שמזכירים, עוזבת את תחום ההנדסה, מוצאת עבודה בקשרי קהילה בבנק ושוכרת דירה בתל אביב.
על השאלה מדוע היא לא רוצה לעסוק יותר בהנדסה, היא משיבה כי "כנראה שזה גם מתוך זה שזה חלק של העולם ההוא, אבל גם מתוך זה שהחיים שלי באופן כללי השתנו", ומדגישה: "אני כבר לא אותה אחת שהייתי אז, גם באהבות שלי וברצונות שלי".
"באופן כללי, יש לי הרבה מקומות שאני מזייפת והוא לא אוהב את זה, אבל בשביל זה אני תמיד אומרת לו: אתה צריך לבוא כדי לתקן אותי", אומרת קרנית ומוסיפה: "אבל די ברור שגם בלי הדברים שמזכירים, אודי צץ בכל פינה. לא קיים, אבל קיים כל כך".
"אחרי המעבר לתל אביב, נזכרתי שאודי מאוד רצה לגור פה"
"אחרי שעברתי, נזכרתי שאודי מאוד רצה לגור פה. זכרתי את זה כל הזמן, זה היה לי בתודעה, אבל לא זאת הסיבה", היא אומרת ומוסיפה: "הוא מאוד רצה שיהיה לנו את המקום הפינתי והשכונתי שלנו, אני מרגישה שזה כמו נהריה רק בגדול".
כשהיא בוחרת מקום אחד לטייל בו בתל אביב, היא הולכת אל אתר הזיכרון הצרוב מאודי - המקום שבו נישאו מול הים. במקום הזה, בשבילה, אודי חי מאוד.
היא משחזרת את הלילה המאושר בחייה. "אני זוכרת מה אודי כתב:'התאורה, והמוזיקה, והאוכל, והאווירה. זה מעולה וזה מקסים, אבל החלק החשוב זו הברית שאתה בא בה בנישואים'", נזכרת קרנית בכאב.
"אני בוכה מתוך געגועים אליו וגם מתוך כמיהה למגע שלו"
"ביום שהוא כתב את זה, לא הייתה לי היכולת לעשות את הזום אאוט ולהבין מה זה אומר", קרנית מעידה ומוסיפה: " רק אחרי האובדן, התחלתי להבין את המשמעות של הזוגיות שהייתה לנו. כשאני בוכה בגלל אודי - כמובן מתוך געגועים והכול, אבל זה גם מתוך כמיהה אדירה למגע שלו, ולטונים המיוחדים בקול שלו".
קרנית נלחמה במשך שנתיים כדי להחזיר את גופתו של בעלה אודי, הביתה. כשהחליטה לכתוב על זה ספר, היו שאמרו לה שאין טעם כי סוף הסיפור ידוע. אמרו - ואחר כך הודו שטעו. הספר מספר את האהבה עם אודי, מתאר מה היה מאחורי הקלעים של המאבק להחזיר אותו, ומגלה מי היה שם באמת לעזור, ומי רק בכאילו.
"בנושא של חטופים, יש בזה הרבה עניין. והרבה מאוד אנשים רוצים להיות שותפים לעניין הזה. אני רוצה להאמין, ואני חושבת שרובם שותפים לעניין הזה, מבפנים, מתוך רצון טוב, ופחות מתוך ציניות קרה כי מקבלים נקודות בונוס", היא אומרת.
"כולם מאחלים לי זוגיות חדשה"
היא נזכרת בשנתיים הקשות שעברה, עד שהצליחה להחזיר את גופתו של אודי. בפגישה עם ראש אכ"א לשעבר אלעזר שטרן, "הוא היה בין היחידים שאמרו את האמת גם אם היה קשה מאוד לשמוע". שטרן ליווה את משפחות החטופים, ונוצר עמו קשר עמוק - למרות לא מעט כעסים.
מה לגבי החלומות לעתיד והקמת משפחה? "יש אלמנות שמצהירות על כך שהן מתכוונות להמשיך ולהקים משפחה, ואני גאה בהן מאוד, שהן עושות את זה, שהן מצהירות על זה", אומרת קרנית, "לי זה קשה. בגלל זה אני גאה בהן. הכאב לא נעצר כשמוצאים אהבה חדשה הכאב הולך איתך לכל מקום".
החיים של קרנית נחלקים לשניים: החיים שלפני החטיפה של אודי, והחיים שלאחריה. "אני מאוד מקווה שהחיים שאחרי יהיו חיים מלאים, עם כל המשתמע מכך. ההורים של אודי מאוד כמהים שתהיה לי זוגיות חדשה וילדים. כולם מאחלים לי זוגיות חדשה. אני מנסה, אבל זה ממש לא פשוט", היא מעידה על עצמה בכאב.
"הספר בשבילי הוא ההנצחה של אודי"
"יש לי תשוקה לאימהות מאודי, אבל זה משהו, את יודעת, זה כמו שבגיל 21 נגיע לירח. היום זה לא משהו ריאלי, לצערי הרב".
את הספר שלה, כתבה קרנית גם כדי להתמודד עם האובדן, והיה ברור לה שהמטרה לא בהכרח תובן. ויש שיגידו שאת החשיפה היא עושה בשביל עצמה. " נכון שאני הפנים ואני החזות, אבל מדובר פה על אודי, ובשבילי זאת ההנצחה שלו".
נדמה שלכל אחד מאיתנו יש מה לומר על קרנית, ולצד האהדה הרבה כלפיה, יש לא מעט ביקורת על מי שלכאורה תפסה טרמפ על המוות, וניצלה את השכול. עכשיו היא בכלל רוצה פוליטיקה ומוציאה ספר. אבל קרנית, בדרכה, גילתה לעצמה ולנו שיש לה יכולות. היא לא בחרה את הטרגדיה שלה, אבל עכשיו היא רוצה - וזאת גם זכותה לבחור.