"אני מרגישה שהוא מתעלל בי": כך כתבה אסתי אהרונוביץ' ז"ל, שנרצחה על ידי בן זוגה לפני יותר מחצי שנה. הערב פורסמו ב"אולפן שישי" הקלטות מצמררות שאסתי הקליטה בעצמה, של רגעי המתח בהם חששה לחייה. בתה של אסתי, מעיין, סיפרה: "היא פחדה, אבל היא לא האמינה שזה מה שבאמת יקרה".
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
אהרונוביץ' הייתה בת 70 במותה, פנסיונרית של המועצה האזורית אשכול. מורה למוזיקה שיצאה לגמלאות. אמא לארבעה ילדים, סבתא לתשעה נכדים. ד"ר גיורא פרי היה בעלה השני, היא הייתה אשתו השלישית. הוא היה דמות יוצאת דופן, רופא שהתנדב בארגוני סיוע שונים בעולם, עבד עם הצלב האדום, ושימש רופא במשלחות סיוע בינלאומיות באזורי אסון.
מעיין מגיד אהרונוביץ', בתה של אסתי, סיפרה: "יום אחד הם נפגשו בשביל והתחילו לדבר. הכל קרה אצלם בשניות. אני חושבת ששבוע או שבועיים אחרי, הם כבר נסעו להכיר את המשפחה שלו בארצות הברית. היה לה טוב איתו בהתחלה".
אסתי נראתה מאושרת. הם גרו בקיבוץ ליד הילדים של אסתי. הם היו אז משפחה מאושרת. אבל הילדים של אסתי התחילו לשים לב להתנהגויות מוזרות של פרי.
הוא היה מתנהג מוזר, ברכושנות
גיל אהרונוביץ', בנה של אסתר, העיד כי היה מבחין בהתנהגויות מוזרות של גיורא: "הוא אומר שהוא הולך לאיזשהו מקום והוא מתגלה במקום אחר. הוא אמר לה שהוא טס לארצות הברית לעבודה, הוא התגלה במדינות אחרות אחרי זה. אמא הייתה יושבת אצלי בחוץ במרפסת, והוא היה עובר בכביש במהירות, הולך, חוזר, הולך, הוא לא היה עוצר. התנהגות מוזרה".
"הייתה לו המון רכושנות כלפי אמא", סיפרה מעיין, בתה של אסתר ז"ל. ובאמת, מתחת לפני השטח, הבעיות החמירו. אסתי ביקשה להיפרד. רק כמה חודשים לפני הסוף, שיתפה את ילדיה במה שבאמת עובר עליה. היא סיפרה על השקרים שהיא לא מסוגלת לחיות איתם יותר, לדבריה.
אסתי שכרה עורך דין. ביקשה לקדם פרידה ברוח טובה, אך פעם אחר פעם הוא דחה את החתימה על הסכם הגירושים. משם הדברים הלכו והידרדרו, ובמהלך ניסיון לסיים את הדברים בצורה יפה נוצר ויכוח, והוא ניגש לארון ולקח את האקדח שלו. אסתי נבהלה והתחילה להקליט במכשיר הטלפון שלה:
אסתי: "בשביל מה אתה מוציא את האקדח?"
גיורא: "אני לא מוציא אותו, אני מסדר אותו"
אסתי: "בשביל מה אתה עכשיו מסדר אקדח?"
גיורא: "כי היה פה זרוק בצורה לא טובה מהמטווח, אני רוצה להחביא אותו"
אסתי: "תביא לי את האקדח הזה"
גיורא: "אסתי, אני מבקש ממך לא להתעסק עם זה, זה לא בשבילך"
אסתי: "אתה הוצאת עכשיו מהארון את האקדח. בשביל מה?"
גיורא: "לא הוצאתי מהארון, הוא שכב פה. שמתי אותו אחרי המטווח"
אסתי: "אני ראיתי שאתה מוציא את התיק של הזה פה"
גיורא: "כי לא היה בפנים, עשיתי אימון. אני מחזיר אותו חזרה"
אסתי: "אתה רוצה לירות בי?"
גיורא: "השתגעת לגמרי? מה פתאום! תירגעי כבר. מה, מה, אני לא, בחיים שלי לא אגע בך"
אסתי: "אתה מפחיד אותי. תפסיק לסובב אותי ולהוציא לי אקדחים פתאום"
גיורא: "איזה אקדחים, אני מסדר! אני לא... תראי איזה בלגן יש פה... אין לי שום כוונות, חס וחלילה. אסתי, תעשי לי טובה, אל תשתגעי"
אסתי: "שב תחתום איתי על ההסכם. אני מבקשת ממך לתת לי למות בכבוד בבית שלי על יד הילדים"
גיורא: "אני מבקש שתירגעי"
אסתי: "אתה כל הזמן משקר אותי ואתה הולך לארון עכשיו ומוציא את האקדח?"
גיורא: "לא מוציא שום אקדח, מכניס אותו חזרה"
אסתי: "מאיפה? אתה לוקח תיק, נוסע לאן שאתה רוצה, מפחיד אותי, מוציא אקדחים מהארון..."
הוא התחמק פעם אחר פעם ואסתי החליטה לעשות מעשה, לפנות לבית המשפט. היא ידעה שההזמנה שיקבל להגיע לדיון תחריף את הסכנה. כתב האישום שהוגש נגדו מתאר איך ביקשה מהשליח של בית המשפט שיעדכן אותה רגע לפני שייכנס ליישוב כדי שתספיק לצאת מהבית - ובינתיים החביאה את האקדח שלו.
"אני גם כן סבלתי ממנו, תודה לאל, לא בקנה מידה כזה, אבל גם כשאני התגרשתי ממנו, כשאמרתי לו שאני מעוניינת לסיים את חיי איתו, גם כן נתקלתי בתגובות לא נעימות, אלימות", אומרת נירית זך, גרושתו של גיורא פרי. "הוא היה מצלצל אליי, הוא היה מטריד אותי, הוא היה עוקב אחריי".
השליח הגיע. ד"ר פרי קיבל את ההודעה. שעות אחדות אחר כך הוא שלף שוב את האקדח שמצא. הפעם ירה חמישה כדורים קטלניים. אחר כך נעל את הבית, לקח סכום כסף גדול, את הדרכונים הזרים שלו, את האקדח - וברח. במנוסתו התהפך, נפצע, נעצר, נחקר, הואשם ברצח, ואז קיבלה מעיין שיחת טלפון מוזרה.
"יכול להיות שהרוצח של אמא שלי מתקשר אליי?"
"הוא התקשר אליי מהכלא, אני ראיתי שרשום באפליקציה "אגף 8", סיפרה מעיין, בתה של אסתי ז"ל. "כשראיתי "אגף 8" הסתכלתי ואמרתי: יכול להיות שעכשיו מתקשר אליי הרוצח של אמא שלי? הרמתי את הטלפון, שמעתי שקט, אף אחד לא דיבר איתי, אמרתי שוב: 'הלו?' ושמעתי ניתוק. הייתי נסערת"
ילדיה של אסתי הם עדים במשפט הרצח הזה, ולפיכך, אסור להם להגיע לדיונים במשפט, אבל הם מתכוונים לעמוד שם מתי וכמה שיוכלו ואז להישיר מבט לרוצח ולשאול אותו רק שאלה אחת. "למה? בכל זאת, זה לא היה בן-אדם זר", מספרת בתה של המנוחה. "זה בן אדם שחי סביבנו כל הזמן והיה איתנו. למה? אני רוצה לשמוע ממנו תשובה".