"כולם ציפו שאני אעלה על האופנוע ואברח הכי מהר - אז עשיתי בדיוק ההפך". זאת הייתה כמעט תוכנית ריאליטי כשכל המדינה דפקה על שולחנות וצעקה: 'מי זה? מי זה?' במשך כמעט שנתיים, שהתחילו בפברואר 1989, שודד בנקים מסתורי ריתק את התקשורת והשפיל את המשטרה. משוד לשוד הפכה הדמות לקאלט. כתב מקומון אחד הדביק לו די מהר את הכינוי אופנובנק, שהיה מיתוג מוצלח אבל טעות עובדתית: "מעולם בחיים לא הגעתי לבנק עם אופנוע".
אלו היו 21 שוד בנק, ובכולם השודד חבש קסדת אופנוע אטומה שהסתירה את זהותו, ולא ירה אפילו כדור אחד. במשך כמעט שנתיים דמיינו כאן רובין הוד שנוקם בבנקים. זה היה רק חמש שנים אחרי משבר מניות הבנקים, שהתברר שמנהליהם רימו בשיטתיות את הציבור. הוא נקם בעשירים את נקמת העשוקים. זאת לא הייתה הפעם הראשונה ולא האחרונה שהציבור מעריץ פושע.
"הגעתי עם קסדה, שלא יראו את הפנים", הוא משחזר בריאיון ל"אולפן שישי" - יש כאלה עם משקף כהה שחור. והייתי נכנס, עושה מה שאני עושה, יוצא החוצה והולך דרך איזו חצר, דרך איזו סמטה, 70,60,50 מטר - וכולם חיפשו אופנוע. תוך כדי ההליכה הייתי מוריד, כדי שלא למשוך תשומת לב, את מעיל הרוח מפלסטיק שהיה לי כמו של אופנוענים, לטשטש את הצורה", הוא נזכר.
"הייתי מסתיר את הקסדה ועכשיו הייתי יכול ללכת הביתה, נכון? לא נכון. איפה המקום היחידי שאף אחד לא יחפש אותך? ליד אותו בנק שלפני דקה שדדת". וכך היה נטמע בקהל: "הייתי עומד עם שאר האנשים שצפו שם ולכל אחד היה גם מה להגיד, ויכוחים... אני ראיתי אופנוע אדום ואני ראיתי שחור. אף אחד לא הכיר אז את הפרצוף שלי, אני עומד בקהל ועושה שיעורי בית - כמה זמן לוקח להם (למשטרה) לבוא?"
"המקום היחיד שלא יידעו שזה הכסף הגנוב"
"ועכשיו אני עומד מול הבנק ואומר לעצמי 'מה אני עושה עם כל הסכום הזה?' הרבה כסף", אומר ליבוביץ - ומסביר את השיטה. איפה המקום היחידי בעולם שאם אתה תסתיר שם את הכסף הגנוב, אפילו אם יתפסו את הכסף הגנוב, לא ידעו שזה הכסף הגנוב? באותו סניף שאתה לפני דקה שדדת. הייתי נכנס לסניפים האלה מבעוד מועד, פותח 10 או 15 חשבונות, אפילו תעודת זהות לא ביקשו. ואז הייתי עומד בתור אצל אותו כספר או כספרית, מפקיד חלק פה וחלק שם".
ועכשיו - שלב המחזמר: "השודד של המדינה, הוא שודד עם נשמה", שרים עכשיו בהצגה על חייו של ליבוביץ בתיאטרון הצפון. "רוני הבין שהוא ברמה של גיבור טרגי בכל מחזה קלאסי", מסביר השחקן גיל פרנק שמגלם אותו. "הוא באמת היה כמו שהשירים מתארים. הוא היה כוכב רוק ביישוב. כל פעם הצליח עוד אחד, הצליח עוד אחד'".
גדי צדקה, מחבר ובמאי המחזמר, עוד לא היה באותה תקופה איש תיאטרון. הוא שומרוני, יליד שכם, שמרד במסורת הנוקשה ובאביו שרצה שרק ילמד תורה. ברמה מסוימת, הוא הזדהה עם הבנדיט: "מאוד אהבתי אותו עוד לפני שהוא נתפס, אפילו הערצתי אותו. יכול להיות שזה גם קשור לעובדה שאני בא ממקום אחר. משהו בעניין הזה של הזרות בחברה - סימפתיה ואהדה לאדם שחוצה סף מסוים של קיום. בתפנית אחרת של הגורל, יכולתי להיות שודד. ללא ספק".
המחזמר שכתב צדקה סובב סביב השאלה למה - למה בן עשירים, שסבא שלו הקים את מפעל עץ הזית, שהיה יכול להשתלב כמו כל אחיו בעסקי המשפחה ולא לדאוג יותר לשום דבר בחיים, הלך לשדוד בנקים? כמובן, חלק מהתשובה נמצא בהסתבכות עסקית של רוני ליבוביץ שהכניסה אותו לחובות, אבל יש גם אלמנט פסיכולוגי, כמעט מיתולוגי, של התנגשות עם אב דומיננטי.
"אני נולדתי למשפחה, בוא נקרא לזה 'אמידה'. היה רכוש, נכסים, קרקעות - ילדות פנטסטית חבל על הזמן, אבל המשפחה הזאת חיה בצמידות וכולם עבדו ביחד בעסק המשפחתי. יש מטען של רגשות, יש את כל המטען העודף שיש בהיסטוריה - 'זה שומר טינה', 'זה חבר שלך' - וזה הלך ונעשה יותר גרוע. אני גם טיפוס שחייב את העצמאות שלו, טיפוס עצמאי לחלוטין, ואבא שלי היה איש קשוח עד שזה עלה לי עד פה - והתנתקתי מהמשפחה".
"כשאני פגשתי את רוני, אחד החיבורים המאוד קרובים שהיו לי איתו זו התחושה שאנחנו באים מאותו בית", שיתף צדקה, "ואני מאוד הזדהיתי כשהוא הסכים להתחיל לדבר איתו על אבא שלו, הרגשתי שאנחנו מדברים על אבא שלי ובנקודה הזו התחלתי לכתוב את המחזמר. בנקודה שבעצם אתה רוצה להיות התפתחות של אבא שלך, אתה לא רוצה להיות זהה לאבא שלך".
"רציתי לזעזע את העולם - 'אז תשדוד בנק'"
"פרויקטים שרצית לעשות, עסקים שרצית לעשות, פתאום אין לך את הגב התומך - והייתי במצוקה", המשיך ליבוביץ והסביר את הרקע למעשי השוד. "ויום אחד לקחתי את ידידי האופנוע ורכבתי במדבר יהודה כמו שאני עושה כל פעם שאני רוצה לנקות את הראש. הסתובבתי שם בוואדיות ובשבילים וכל הזמן אני חושב לעצמי מה אני עושה עם המצב הזה".
"אני אגיד לך משהו שיישמע לך מוזר, אבל זאת האמת - רציתי לזעזע את העולם, אתה מבין? זה לא לעניין, כי אף אחד לא ידע שאני האופנובנק ושאני עושה את כל הסיפור הזה. אז את מי תזעזע? אבל אתה לא חושב על זה, אתה בסערת רגשות, ואז... 'טוב, אז תשדוד בנק".
אבל אחרי הפעם הראשונה היה יותר קל?
"לא, יותר קשה"
למה? חצית את הקו, זהו
"מפני שאני יודע מה עשיתי".
ועדיין, עשית את זה עוד 20 פעם.
"ועדיין, עשיתי את זה עוד 20 פעם"
"בינו לבין רוצח - עניין של חוט השערה
רב-פקד חיים פנחס, "שוגון, שהיה אז ראש מחלק בילוש בימ"ר תל אביב, לא קונה את הנרטיב של האינדיווידואליסט שמורד באבא הקשוח: "אדם עצלן, שרלטן, שעובד במשפחה. משפחה אומנם עשירה, אבל כולם עובדים, כולם משקיעים".
"עולה מהחקירה חד-משמעית שהוא בחר בדרך של החיים הטובים", הוא מסביר. "להסתובב בתל אביב, לשבת בבתי קפה כל היום, חי בווילה שכורה בהרצליה פיתוח, בנה לעצמו וילה בכפר שמריהו כשאין לו כסף, אין לו כלום. הכול הוא רצה מההורים בלי לעבוד דקה. ברגע שהמשפחה אמרה לו 'לא', אז הוא אמר: 'או-קיי, לא', והלך וביצע מעשי שוד. חלק מהבנקים הוא שדד רק עם אקדח, בחלק מהבנקים הוא ירה באקדח".
כי הוא אמר לי שהוא אף פעם לא ירה
"הוא, יש לו עכשיו אגדה שהוא היה עם אקדח ריק. אז הוא לא היה ריק. בשני מקרים הוא גם ירה. ובאחד המקרים הוא ירה וזה פגע בתקרה וירד לכיסא וחורר אותו. שנייה לפני זה הפקידה קמה מהכיסא - זה היה בינו לבין רוצח, עניין של חוט השערה".
בפעם ה-21 הוא נתפס. "זה היה 18 באוקטובר 1990, זה תאריך שאני לא אשכח בחיים כמובן", הוא נזכר. "יצאתי מהבית בהרצליה עם האופנוע שלי לחוף הקאנטרי, אז זה לא היה בנוי. עצרתי בצד כאילו להירגע, לתפוס את הנשימה. ממולי היו כמה בניינים ובקומת קרקע, איך לא - בנק לאומי. נשבע לך, לא זממתי באותו יום, רק ישבתי על האופנוע".
ו"שוגון" משחזר את המהלכים שהובילו למעצר: "עלינו על זה שאם אנחנו נעצור מישהו, או נפרסם שמישהו חשוד, הוא יעשה שוד כדי שנדע שזה לא החשוד שלנו, אלא שזה מישהו אחר. הוא כבר נכנס לדמות, ואכן הוא נכנס באופן מושלם לתוך המלכודת הזאת". הוא נשפט ל-20 שנות מאסר, ואחרי ערעור, ניכוי שליש וחנינה, הוא ריצה שמונה שנים.
כשנכנסת לכלא הייתה לך משפחה?
"כן, הייתי נשוי כמעט 18 שנה. ויש לי ילד מהאישה הראשונה, היום הוא פרופסור ב-NYU"
בן כמה הוא היה כשנכנסת לכלא?
"הוא היה אחרי בר המצווה, שזה גיל איום ונורא שאבא נעלם ובאיזה נסיבות..."
הסברת לו?
"לקח כמה שנים עד שגישרנו על הפער. אתה לא יכול להסביר דברים כאלה בביקורים הקצובים בכלא. עשיתי כמיטב יכולתי. ואחרי זה כשהתחלתי לצאת לחופשות. העניין השתפר, גישרנו על הפער. היום אני לא יכול לחיות בלעדיו, הוא הבן שלי".
את יסמין מרחב, בת זוגו ב-28 השנים האחרונות, הוא הכיר כאסיר: "הכרנו באחת החופשות מהכלא. היא ישבה בקפה סמוך, המבטים הצטלבו, ובילינו את היום ביחד, את יום החופשה ואחר כך בחופשה הבאה. והיא אפילו באה לבקר אותי בכלא. אנחנו התחתנו במקום שנקרא ונואטו, 4.5 שעות טיסה מסידני, אוסטרליה. התחתנו על הר געש פעיל 24/7 על הפסגה. וחיתן אותנו השאמאן של השבט".
את הבת של יסמין, מורן, הוא אימץ - והבת שלה היא הנכדה שלו לכל דבר. "שואלים אותי מי זה? אני עונה: זה אבא", היא אומרת. הם נפגשו בפעם הראשונה כשיסמין שברה את היד והגיעה לבית חולים. גם רוני הגיע, בחופשה מהכלא, וכשיסמין נלקחה לצילום או לגבס החבר והילדה מצאו את עצמם ביחד על הספסל.
"הוא היה מוזר, כי הוא התלהב ממכונות גלידה וארטיקים ומכונות שתייה. אמרתי לאימא שלי: 'מי זה האיש המוזר הזה?'", נזכרת מורן, ורוני מסביר: "לא היו דברים כאלה כשנכנסתי לכלא". מורן מדגישה: "אימא סיפרה לי את כל הסיפור בתל השומר במיון. ובזה הסתיים העניין. מבחינתי הוא לא האופנובנק, מבחינתי הוא אבא שלי, הוא רוני ליבוביץ. זה אבא שאני בחרתי בו והוא בחר בי, ואין אהבה יותר גדולה מזה, באמת".
ליבוביץ עדיין מרצה על הסיפור שלו ומתפרנס גם מהכנת מפורסמים לקראת כניסה למאסר. הוא הרי מכיר את הדלתא שבין מלך העולם לבין החצר של מעשיהו, ותמיד יש לו קליינטורה. לך תדע, אולי גם עליהם יכתבו יום אחד מחזמר
לבנק אתה הולך?
"אני הולך, אבל אני יודע שתצחק, אחת למאה מיליארד אני מגיע לבנק. ופעם זה כמעט קרה, הבדל של שלוש דקות. אני עומד בתור להפקיד כסף או משהו ונכנס שודד בנק. ופעם זה ככה היה. מי יאמין לי שאני במקרה שם? מי?"