"גם ברזל יישבר עם כל מה שעברתי בשנה וחצי האחרונות" - כך מנסה אהובה אלפרון, אלמנתו של יעקב אלפרון, להסביר את ניסיון ההתאבדות שלה לפני יותר משבוע. עכשיו היא מתחננת: "הניחו לי, אני לא מסוגלת".
שנה וארבעה חודשים אחרי רצח בעלה, כשלמשטרה אין אפילו כיוון מי התנקש בו, אם המשפחה, ששלושת בניה יושבים כל אחד בכלא אחר, פשוט לא הייתה יכולה יותר. "אף אחד לא יודע איך אני הולכת לישון בלילה, איזה כדור יש לי פה בנשמה מלראות כל כך הרבה ילדים יתומים שאני אמורה להיות אחראית לחינוכם, לביטחונם, לפרנסתם וכל הנטל הזה עליי, על שתי כתפיי", משתפת אהובה.
מצד אחד טוענת אם המשפחה כי היא אינה מטילה דופי במשטרה, עם זאת יש לה לא מעט השגות נגד הממסד. "דברים קצת יוצאים מפרופורציות. אנחנו עדיין נרדפים", משוכנעת אביבה וקובעת נחרצות: "אני לא הכשרתי פושעים. לא גידלתי ילדים בפרובינציה של בריונים שכונתיים".
בנוסף היא זועמת על היחס לה זוכים היא וקרוביה. "לא יכול להיות שיגיעו אליי הביתה משטרת שראל מתי שהם רוצים, יעשו פוגרום בבית שלי לעיני ארבע ילדות", מאשימה אהובה. "איפה החמלה? איך אפשר לראות אלמנה עם שבעה ילדים שחווה כאב, צער וסבל נוראי?", היא תוהה. "איך אפשר לבוא ולהתייחס אליי כאילו כלום לא קרה?"
אהובה מספרת כי נפגשה עם בנה דרור לראשונה מאז נעצרה וחשפה בפניו את המועקה שהיא חשה. "הוא עדיין חושב שהוא הולך להשתחרר", היא מציינת. "הוא כנראה עוד לא מבין שהוא לא יכול להציג את עצמו עם השם שלו. הוא לא מבין שזה כבר פשע להגיד: 'נעים מאוד, שמי דרור אלפרון. זה פשע".
עכשיו יש לה בקשה אחת. "תניחו לי", היא מתחננת. "אני לא אשת הברזל. אני לא יכולה יותר. תניחו לי לגדל את בנותיי. כבר את בניי לקחתם, בעלי קבור. אני כבר עייפה".