אין מחלוקת כי החברה עוברת שינוי תפיסה בנוגע לחלוקת התפקידים בתוך המשפחה. שינוי זה החל להשליך בשנים האחרונות באופן ישיר של החיוב בדמי מזונות ילדים. בדורות האחרונים השתנה לחלוטין מעמד האישה ואיתו חלוקת התפקידים במשפחה. התפיסה בה הגבר הוא המפרנס בעל האמצעים ואילו האישה היא שמטפלת בילדים ובצורכי הבית השתנתה, וגם בתי המשפט מנסים להתאים את עצמם לשינויים שנוצרו.
בהתאם להוראות סעיף 3(א) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959, "אדם חייב במזונות הילדים הקטינים שלו והילדים הקטינים של בן-זוגו לפי הוראות הדין האישי החל עליו". קרי – הורים יהודים חייבים במזונות ילדים בהתאם להלכה היהודית, הורים מוסלמים חייבים במזונות ילדים בהתאם לחוקי האסלאם, וכו'... לעומת זאת, זוג מעורב, שלא חל עליו דין אישי, יישאו במזונות ילדים כפי שקבוע בסעיף 3(ב) לחוק, בצורה שוויונית.
לכן, אצל הורים יהודים, בבוא בית הדין הרבני או בית המשפט לענייני משפחה לדון במזונות ילדים שהוריו יהודים, הם יפנו להלכה היהודית.
מה קובעת ההלכה היהודית בעניין חיוב במזונות ילדים?
מהתלמוד, המקור לדין העברי, נלמד שעל האב יש את החובה במזונות ילדיו הקטינים. בית המשפט העליון קבע מהתלמוד את המשפט העברי ופסק שאב יהודי חייב בצורכיהם ההכרחיים של ילדיו מקטני קטנים באופן אבסולוטי.
נשאל, אפוא, מהו מקור החיוב האבסולוטי של האב על הילדים? האם החובה חלה רק על האב או שיש אפשרות שגם על האם תחול חובה באופן שוויוני?
לפנייה ישירה אל משרד עו"ד וגישור בצלאל אביטבול, לחץ/י כאן
נתחיל עם מקור החיוב מהתלמוד. החיוב של האב לזון את ילדיו התפתח והשתנה עם הדורות. במקור הבסיסי נקבע שהאב חייב מדין תורה במזונות ילדיו עד גיל 6 הנקראים "קטני קטנים" הוצאות הכרחיות בלבד, שהן הוצאות בסיסיות וחיוניות מבחינת צרכי הגידול של הילדים (כגון אוכל, חינוך, לבוש, בריאות, ומדור ועוד).
נקבע כי לפי ההלכה, הוצאות אלו מוטלות רק על האב באופן אבסולוטי, ללא קשר למצבו הפיננסי, ואף אם אין לו הכנסות משלו, גם אם הילדים אינם נצרכים או שהם או אימם בעלי אמצעים. האם, פטורה באותם מזונות לגמרי.
לעומת זאת, נקבע כי הוצאות שהן אינן הכרחיות, הן מדין צדקה, ולכן הן ביחס למצב הפיננסי של ההורים והחיוב הוא שווה גם על האב וגם על האם.
המחלוקת ההלכתית שנוצרה, וההבדלים בין בית הדין הרבני לבית המשפט לענייני משפחה
מעל גיל 6 (עד גיל בר/בת מצווה) הילדים נקראים "קטנים". נקבעה תקנת "אושא" המיוחסת לסנהדרין הגדולה, שהאב חייב לפרנסם במזונות הכרחיים. אך לעניין כפיית חובה זו נקבע שהחיוב הוא רק כאשר האב "אמיד" וכאשר הילד "נצרך" (כך מחשיבים למשל קטין הלומד בבי"ס ואין לו מקורות הכנסה משלו). מעבר לכך, הוצאות שאינן הכרחיות נשארו כנזכר לעיל - מדין צדקה שווה בשווה בין האב לאם.
בהמשך (שנת 1944), פנו הרבנים הראשיים לישראל דאז אל רבני ישראל בבקשה שירחיבו את חיובו של האב במזונות ילדיו עד לגיל 15 וכך תיקנו את תקנת תש"ד (בפועל כיום נהוג עד גיל 18).
כתוצאה מכך, נוצרה מחלוקת הלכתית על עניין החובה - האם מעל גיל 6 החובה היא חובה מוחלטת מעיקר הדין שניתנת לכפייה וללא קשר למצבו הכלכלי של האב וכו', או חובה כ"קטנים" שהיא חובה מדין צדקה?
בסופו של דבר, סברה מועצת הרבנות הראשית שאין באפשרותה להכריע בין העמדות השונות ולכן הותירה את ההכרעה לשיקול כל דיין ודיין. הלכה למעשה, רוב רובם של הדיינים והפוסקים נטו לפסוק בפסקי דין בחובת מזונות ילדים מעל גיל 6 כחובה מעיקר הדין ולא מדין צדקה, כשהחוב מוטל על האב לבדו.
תיקי גירושין עם "משמורת משותפת" / זמני שהות שווים
עם הזמן התחילו לעלות מספר תיקי גירושין בהם היו ההורים בזמני שהות שווים עם ילדיהם (מה שהיה נהוג לכנות פעם "משמורת משותפת") ורמת הכנסה זהה לשני בני הזוג (לעתים לאישה הכנסה גבוהה יותר מהאיש). בשנת 2017, בתיק בע"מ 919/15, בהרכב מורחב של 7 שופטים, בית משפט העליון קבע פה אחד כי הוא מאמץ את הגישה ההלכתית לפיה החיוב במזונות ילדים מעל גיל 6 הוא מדין צדקה, וקובע כי על שני ההורים לשאת במזונות באופן שווה, תוך שהחלוקה תבחן את רמת ההכנסה היחסית של שני ההורים, חלוקת זמני השהות עם הילדים בפועל וכן אפשרות לכך שאם ההורים שקולים מבחינה כלכלית כל הורה יישא במזונותיו ולא יצטרכו להעביר דמי מזונות מהאחד לשני.
כתוצאה מכך, בוטלה ההבחנה בין מזונות הכרחיים למזונות לא הכרחיים מכיוון שהחיוב יהיה זהה מדין צדקה על שני ההורים לפי יחסיות ההכנסה של ההורים, והחלה הבחנה בין צרכים תלוי שהות (שהעלות מושפעת מזמני השהות, כמו אוכל, חשמל, וכו') לבין צרכים שאינם תלוי שהות (שהעלות לא מושפעת מזמני השהות, כמו עלות הגן, צהרון, קו פלאפון וכו').
בנוסף, חל שינוי בהקשר למזונות לילדים מתחת לגיל 6 שעד אז המזונות חלו רק על האב בלבד ללא הבחנה וכיום, האב יוכל לקזז מתשלום המזונות את עלות ההוצאות שהוא מוציא בפועל כאשר הילד נמצא בחזקתו, כל זאת, כדי להגשים את השוויון בין האיש לאישה.
רובם הגדול של בתי הדין הרבניים האזוריים יחד עם בית הדין הרבני הגדול לערעורים, התנגדו בתוקף להלכה זו וקבעו שמזונות ילדים יהיו רק על האב גם מעל גיל שש, וזאת מאחר שלשיטתם גם בדין צדקה, האב קודם לאם.
האם ניתן לחייב אישה במזונות הילדים?
כפי שהסברנו עד כה ולמעט מצבים חריגים, בבואו לדון במזונות ילדים מעל גיל 6, בית המשפט לענייני משפחה יבחן למעשה את צרכי הילד, יחס ההכנסות שבין ההורים ואת זמני השהות בפועל אצל שני ההורים, ויחשב בנוסחה אריתמטית את המזונות שיש לשלם. חשוב לציין כי בית המשפט אינו כבול לנוסחה אריתמטית צרה וכי קיימים שיקולים נוספים אשר לעתים עלולים להשפיע על חבות/גובה מזונות ילדים.
דוגמא ראשונה - אם שני ההורים שוהים עם ילד בדיוק מחצית מהזמן (50%/50%) ושניהם משתכרים 10,000 ₪ לחודש (יחס הכנסות של 50%/50%), אז סביר להניח כי לא יהיה חיוב במזונות וכל הורה יישא במזונות הילד בזמן שהוא בחזקתו. כמו כן, ההורים יתחלקו בהוצאות שאינן תלויות שהות כמו הוצאות חינוך והוצאות רפואיות מיוחדות, שווה בשווה.
דוגמא שנייה - האב שוהה עם הילד על פני שבועיים 6 לילות והאם 8 לילות (43%/57%). האב משתכר 15,000 ₪ והאם 5,000 ₪ לחודש (יחס הכנסות של 75%/25%). בשל הכנסותיו, האב אמור לשאת 75% מהצרכים הנדרשים לילד, אך מכלכל את הילד בפועל רק 43%, בזמן שהילד שוהה אתו. לכן, על האב להשלים את הפער בין עלות הצרכים שהוא צריך לשאת לבין העלות שהוא נושא בפועל, קרי: 75-43 = 32%. אם בית המשפט ייקבע כי צרכי הילדים עומדים לדוגמא על כ-2,500 ₪, על האב לשלם מזונות ילדים לאם 2,500 X 32% = 800 ₪ לחודש. כמו כן, סביר להניח שבית המשפט יחייב את האב בתשלום 75% מגובה ההוצאות שאינן תלויות שהות, בעיקר הוצאות חינוך והוצאות רפואיות מיוחדת.
דוגמא שלישית, האם שוהה עם הילד על פני שבועיים 7 לילות והאב 7 לילות (50%/50%). האב משתכר 5,000 ₪ והאם 15,000 ₪ לחודש (יחס הכנסות של 75%/25%). בשל הכנסותיה, האם אמורה לשאת 75% מהמזונות הנדרשים לילד, אך בפועל מכלכלת את הילד בפועל רק 50%, בזמן שהילד שוהה איתה. לכן, על האם להשלים את הפער בין עלות הצרכים שהיא צריכה לשאת לבין העלות שהיא נושאת בפועל, קרי: 75-50 = 25%. אם בית המשפט ייקבע כי צרכי הילדים עומדים לדוגמא על כ-2,500 ₪, על האם לשלם מזונות ילדים לאב 2,500 X 25% = 625 ₪ לחודש. כמו כן, סביר להניח שבית המשפט יחייב את האם בתשלום 75% מגובה ההוצאות שאינן תלויות שהות, בעיקר הוצאות חינוך והוצאות רפואיות מיוחדת.
משרדנו כבר הצליח לחייב אישה בתשלום 3,300 ₪ מזונות ילדים לאב אשר שוהה עם ילדיו 100% מהזמן.
לעומת זאת, פרשנותו ההלכתית של בית הדין הרבני (למעט דיינים בודדים שזוכים לביקורת חריפה של בית הדין הרבני הגדול לערעורים) היא כי לא ניתן לחייב אישה במזונות ילדים. לפי שיטה זו, גם במזונות שמקור חיובם הוא מדין צדקה, חיובו של האיש בצדקה קודם לחיובה של האישה. מעבר לצרכי הילדים והיכולת הכלכלית של הצדדים, בית הדין הרבני רואה בלחייב את האב דווקא ולא את האם, מצווה דתית שיש להטיל על האיש.
גם במקרים שהאם משתכרת משמעותית יותר מהאב, לא רק שבית הדין הרבני לא יחייב את האם בתשלום מזונות ילדים לאב, אלא בית הדין הרבני ייטה לחייב את האיש לשלם לאישה סכום כלשהו.
אם בעבר היה נהוג שגברים מעדיפים להתדיין בבית הדין הרבני ונשים בבית המשפט לענייני משפחה, בשנים האחרונות, נשים אלה שנוטות להעדיף להתדיין בבית הדין הרבני וגברים בבית המשפט לענייני משפחה. אך חשוב לציין, כי אז כמו היום כל מקרה לגופו וכי במקרה מסוים דווקא לאיש יהיה עדיף להתדיין בבית הדין הרבני ולאישה בבית המשפט לענייני משפחה, וכי חשוב כבר לפני תחילת הליך הגירושין לקבל ייעוץ משפטי מעו"ד העוסק בדיני משפחה.
עורך דין ומגשר בצלאל אביטבול הוכשר לשמש כבודק שכר מוסמך, עוסק בדיני עבודה ובייצוג עובדים ומעסיקים. הכתבה באדיבות האתר .din.co.il
*לתשומת ליבך, המידע בעמוד זה אינו מהווה יעוץ מכל סוג או המלצה לנקיטת הליך או אי נקיטת הליך. כל המסתמך על המידע עושה זאת על אחריותו בלבד. נכונות המידע עלולה להשתנות מעת לעת.
לפנייה ישירה לעורך דין ומגשר בצלאל אביטבול – 053-7105255