דר מיכל שטיינמן היא אחד הפרצופים הראשונים שהחטופים רואים כשהם מגיעים לישראל. היא האחות הראשית בבתי החולים בילינסון ושניידר. היא נמצאת במקצוע 30 שנה אחות והיא חיכתה כבר שנתיים לחטוף האחרון.15 שעות לפני נחיתת המסוק בבית החולים, מיכל שיתפה על התחושות: מצאתי את עצמי יושבת פה במחלקה הריקה והשקטה והרגשתי שברגע הזה אני מבינה לקראת מה אנחנו הולכים. אני חושבת שהפעם זה הולך להיות אפילו עוד יותר, כי זאת הפעם האחרונה. אני רוצה כבר שהמחלקה הזאת תתמלא בקולות הנכונים זה שקט שלפני האהבה.היא תיארה את הצלילים שבוקעים מהחדרים כאשר המחלקה שלה מקבלת חטופים ששבים: אני זוכרת את הבכי הטוב הזה במפגשים המשפחתיים, ואת הצלילים שלנו כאנשי מקצוע מקצועיים שלא אמורים לבכות ברגעים האלה ולא מצליחים לעמוד בדמעות. אתה שומע מבעד לדלתות פה ושם בכי, ופה ושם צחוק, ופה ושם התרגשות.מיכל סיפרה שעסקה הקודמת שיאני השהייה בבית החולים היו שורדי שבי שנשארו 13 יום. אנחנו חושבים שיהיו פה מצבים רפואיים מורכבים יותר, סברה מיכל. עברו פאקינג עוד 200 ומשהו ימים. ראינו את הסרטונים. אנחנו יודעים מה אנחנו הולכים לקבל. אז יכול להיות שהפעם השהות תהיה ארוכה.בתחילת היום הגורלי מיכל ריכזה את צוות האחיות. טניה, אחת מהאחיות סיפרה שהיא ניסתה בדרך לבית החולים לנתק את הרגשות אבל כאשר התקרבה, כמעט פרצה בבכי. מיכל מספרת שלאחיות יש טכניקות של ניתוק רגשי: אתה לא יכול לשרוד במקצועות האלה אם אתה לא יודע לעשות את הטכניקות האלה. אסור לך רק שזה יהפוך להיות המאה אחוז שלך.כשהמסוק הראשון נוחת בבילינסון, מיכל ונחמי רצות למעלית של קומה 6 ויורדות אל החניון, לשם מגיע הוואן השחור עם השב. יש לנו מסורת כבר מהפעמים הקודמות, סיפרה מיכל. לכל חטוף יש שיר שאנחנו שרות בדרך.לאחר שפגשה את אחד החטופים, היא גם זכתה לקבל ממנו חיבוק: זה רגע שהופך סערה לשקט, החיבוק הזה. אם לכל עם ישראל הייתה את היכולת לתת לאחד מהחטופים את החיבוק החזק הזה, הוא היה מרגיש שהוא קצת מתנקה, קצת מיטהר.אם לכל עם ישראל הייתה את היכולת לתת לאחד מהחטופים את החיבוק החזק הזה, הוא היה מרגיש שהוא קצת מתנקה, קצת מיטהר דר מיכל שטיינמןבהמשך שלושת השבים הגיעו במסוק הראשון לבילינסון, אלון אהל, איתן מור וגיא גלבוע דלאל. הם נכנסו לחדרים האישיים שלהם במחלקה. מיכל תיארה את התחושות: זה כבר הצלילים הנכונים. יש כבר ריח של טוסטים. אחד מהם אמר שכל מה שהוא רוצה זה קפה שחור. הוא אמר פשוט, בבקשה תביאו לי קפה שחור.כשהמסוק השני התקרב, מיכל ירדה אל המנחת. את כל ההגעות עד עכשיו ראתה מחלון המחלקה בקומה 6. אבל את האחרונה היא רצתה לראות מקרוב. במסוק הגיעו אבינתן אור ואביתר דוד. במנחת יש די-ג'יי שמקריין את האירוע ומרים לקהל. הצוותים כבר למדו שמבחירת הפלייליסט אפשר להבין משהו על כל שבוי שחוזר. אצל הדתיים יש שירים אמוניים, אצל האחרים יש יותר קרחאנה שממשיכה את הנובה.פרופ' גיל זלצמן, ראש צוותץ הטיפול הנפשי במחלקת השבים בבילינסון, עדכן על מצבם של השבים: הם עברו דברים נוראים, קשים ביותר, חלקם היו בתת-קרקע אפילו שנתיים, חלקם היו כבולים. הם במקום מדהים יחסית למה שהם עברו. ציפינו למשהו הרבה יותר גרוע.עוד אמר פרופ' גיל: אני מאוד שמח להגיד שהחוסן של החברים האלה, של חמישיית הגברים הצעירים המדהימה הזאת, הפתיע את כולנו. פרופ' סיפר כיצד למדו במחלקה שלו לעשות טיפול על הדרך: בן אדם הולך לחדר האוכל ואנחנו שואלים בדרך 'מה שלומך, איך ישנת בלילה?'. בדרך חזרה, עוד שיחה. למדנו לאסוף פירורים של מידע ולעשות התערבויות קטנות.לפעמים עושים 'ריפריימינג', שינוי של תפיסה, להגיד, 'איזה אומץ היה לך. זה דבר מדהים מה שעשית'. אתה משנה את החוויה של חוסר אונים של בן אדם לחוויה של אונים, הסביק פרופ' גיל.עוד לפני הטוסטר, כל משוחרר פוגש תזונאית. הם על הרגליים, אבל רזים ואחרי שנתיים של תת תזונה. כאשר נשאלה החמישה שהגיעה ביום שני מה הם רוצים לאכול, לכולם הייתה אותה תשובה. כל דבר חוץ מפיתות, כי זה מה שהם אכלו כל השנתיים. פרופ' גיל סיפר שהשבים רצו לפגוש אנשים, כולל אנשים שהם פגשו בשבי והם לא ידעו אם הם שרדו.לגבי אביתר דוד היו חששות. הצילומים מהשבי הראו רזון קיצוני, הרעבה מתמשכת. אחותו יעלה, עדכנה על מצבו: ציפינו לנורא מכל, כי התמונות היו נוראיות, וכי הם עברו גיהינום וסיוט. אני פחדתי שהוא לא יצליח לחייך אפילו. אז כל דבר שהוא קצת מעבר לנורא מכל זה וואו. הוא עדיין מאוד רזה ואולי לא רואים את זה כשהוא עם החולצה עם השרוול. עוד יש לו מה לעבור.