ביום שלישי הגיעה פרופ' עידית מטות, ראש צוות הברומטר של הפרויקטור פרופ' גמזו, לסיור שטח בבית החולים ברזילי באשקלון. הצטרפנו לביקור כדי לשאול אותה על ההבדלים בין המודל של ישראל, היא הרי בצוות המצומצם שמתווה אותו, מול מדינות אחרות בעולם. במהלך הסיבוב שלה במחלקת הקורונה, היא מצאה את עצמה מנהלת החייאה של שני חולים שמצבם הדרדר. ואז הבנו שחוץ מההשוואה בין המודלים של ישראל ואיטליה, יש גם הבדל בין בית חולים במרכז לבין הפריפריה.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
הצלחות וכישלונות – התמונה האמיתית:
בשביל ללמוד מהצלחות ומכישלונות של אחרים, צריך קודם כל לזהות מי נכשל ומי הצליח. איטליה, למשל, נראתה לכאורה כמו כישלון עצום, כשזוכרים את הקריסה הטראגית שלהם בגל הראשון. אבל הטרגדיה האיטלקית היא לא כישלון, אלא בדיוק מה שהיה אפשר לצפות שיקרה – כי שם יש הרבה מאוד קשישים, כפול משיעור הזקנים בישראל, למשל.
כדי לזהות את המצליחים ואת הנכשלים, פרופ' ערן סגל ממכון וייצמן סידר את המדינות על גרף פשוט למדי, לפי גיל התושבים שם, וכמה אמורים למות שם מקורונה - ורק אז מתגלה התמונה האמיתית. "אפשר לראות 3 קבוצות של מדינות", אמר פרופ' סגל, "אלה שהצליחו, אלה שלא הצליחו ואלה שנמצאות בדיוק היכן שהן אמורות להיות".
הוא סיפר שהמדינה שהצליחה הכי הרבה זו יפן, שבה יש את האוכלוסיה המבוגרת ביותר בעולם, בפער משמעותי – וכמות המתים שם היא נמוכה מאוד לנפש. "מדינות אחרות שאנחנו מכירים כקטסטרופות, כמו איטליה, ארצות הברית שוודיה וצרפת – אלה מדינות מאוד מבוגרות, שכמות המתים בהן מתאימה לצפוי, מבחינת הגילאים".
ומה באשר אלינו? "ישראל היא מדינה צעירה, אבל בגל הראשון אנחנו מאוד הצלחנו – היינו אפילו עם תחלואה הרבה ייותר נמוכה ממה שהיינו מצפים לפי הגילאים", ציין פרופ' סגל. "היום, בגל השני – אנחנו רואים שהתחלואה וכמות המתים עכשיו מתאימה למה שהיינו מצפים לפי הגילאים כאן בישראל".
פרופ' סגל הסביר כי "רואים קשר מאוד רופף עד כדי כמעט ולא קיים בין הצעדים שממשלות הטילו לבין המדד הזה שהגדרנו אותו כהצלחה של מדינה. איפה שרואים קשר – זה בזמן שבו המדינה נקטה צעדים".
מהירות תגובה: המדד החשוב ביותר
אז מתברר שיותר ממה שמשנה עד כמה ההגבלות של מדינה מסוימת היו חמורות והדוקות – משנה מתי היא הטילה אותן. הלצחה היא יותר מכל – זמן תגובה מהיר. המדינות המצליחות ביותר בהתמודדות מול הווירוס, יפן דרום קוריאה וטיוואן, פעלו כבר בינואר. "הם עבדו מאוד מהר", אמר פרופ' צביקה אקשטיין. "לא היו שטיקים וטריקים. ועד היום הם מנהלים ככה, ולכן רמת התחלואה שם הייתה אפסית".
ואצלנו, מהירות התגובה בגל הראשון הייתה יעילה, אבל אז פתחו את הקפסולות והחלו חגיגות הניצחון. ושבועיים אחר כך -גרף המתים חזר לעלות. במקום לפעול, התווכחו אם בכלל למנות פרויקטור, וממצטייני המחזור הראשון – הפכנו לאלופי העולם באיטיות השליפה במחזור השני. בוטלו סגרים בערים אדומות משיקולים פוליטיים ועיכבו את עצירת ההדבקה עד לתום הטקס בוושינגטון.
איתור מגעים: אתגר ה-48 שעות
מניתוח ההצלחות והכישלונות, עולה בבירור מה היה צריך לעשות הכי מהר: לאתר מגעים ולקטוע את שרשראות ההדבקה. פרופ' בנימין בנטל אמר: "זאת נקודת המפתח במה שמבחין בין מדינות שמהתחלה הצליחו להיאבק בצרה הזאת ללא נזקים כלכליים מאוד גדולים, ומדינות שלמדו את הלקח הזה תוך כדי הגל הראשון ונמצאות היום במצב לאין שיעור יותר טוב מזה של ישראל בכל הפרמטרים המרכזיים, שזה תחלואה, מוות וכמובן כלכלה".
ישראל שלחה למלחמת איתור המגעים 27 אחיות חמושות בבלוק נייר ועט. וגם אחרי שהמשימה הועברה לפיקוד העורף – ההערכה היא שמערך האיתור יעבוד רק בנובמבר – אם זה עוד אפשרי בכלל. "בבית חולים כל אחד, כל אחד שנדבק אנחנו סוקרים, כמו פה, סוקרים את כל האנשים סביבו ומוציאים אותם לבידוד", סיפרה פרופ' עידית מטות. "אבל כשיש 2,000 או 3,000 חולים - להתחיל את כל המעגלים של עשרה ימים האחרונים, זה מאוד קשה".
המקרה של אוסטריה: כלל 24-24-24
אוסטריה אמורה להיות דומה לנו מאוד. אותו מספר תושבים, רפואה מתקדמת. הבדל חשוב אחד שאמור לפעול לטובתנו הוא שיעור הקשישים. באוסטריה הוא 20%, אצלנו – חצי מזה. על הנייר, האוסטרים היו אמורים להיפגע פי 2 מאיתנו. ואכן, בסוף מאי, היו לאוסטרים פי 2 יותר מתים מאשר בישראל, והם נכנסו לפעולה.
"להם יש מדיניות שנקראת כלל ה-24-24-24", אמר פרופ' בנטל. "זה אומר 24 שעות מהרגע שאדם זוהה כנשא עד שמזהים את המגעים שלו, עוד 24 שעות לאתר אותם, ו-24 שעות נוספות לשים את כולם בהסגר". באותם שלושה חודשים, אצלנו התעסקו בהכל חוץ משרשראות הדבקה. עכשיו לנו יש 250 מתים יותר מאשר לאוסטרים, והפער הזה גדל מיום ליום.
ציות להנחיות: ישראלי זה לא יפני, וגם לא שוודי
עם הזמן, המדינות מיישרות קו. אין היום הבדלים עצומים בחומרת ההגבלות ובהפעלת אמצעים. ובכל זאת יש פערים, ולכן צריך לשאול לא רק איזה מגבלות הוטלו, אלא האם התושבים בכלל מצייתים להן. ציות הוא גם תרבות וגם אמון במערכת. השוודים לא צריכים יותר מהמלצה, והם יושבים בבתים. גם היפאנים. אצלנו חצי עם לא מאמין למילה של הממשלה.
כשאנשים מבינים שההגבלות הן לא רק אפידימיולוגיה אלא משחק של כבוד ושל פוליטיקה, כששרים פוטרים אתעצמם ממסכות ומבידוד – אנשים מרגישים שהנחיות הן לפראיירים. מקרה מעניין היא ארה"ב, שם מה שמציל חיים הוא דווקא חוסר אמון בנשיא טראמפ.
סגל כללי: לא פתרון קסם
מה שמסבך עוד יותר את התמונה הוא שלפעמים אותו צעד באותה מדינה יכול להביא לשתי תוצאות הפוכות, כמו למשל הסגר הכללי. ד"ר דן ימין אמר: "במדינות שבהן לפני סגר היו יחסית מעט מקרים, ובפרט במדינות שבהן משקי הבית הם קטנים, אז ראינו שההשפעה של הסגר הכללי הייתה יחסית גדולה בהפחתת התחלואה".
במילים אחרות – מה שנכון לסין, שבה אין הרבה נפשות בכל בית, לא נכון למדינת ישראל. "כאשר יש תחלואה יחסית רחבה, אז ההשפעה תהיה השפעה אחרת", טען ד"ר ימין. "ולכן בישראל סגר כללי בקונסטלציה הנוכחית נועד לכישלון".
יישום לקחים: לפעמים צריך גם לקרוא את המסמך
פינלנד היא הצלחה – כשבאה הקורונה הם היו מוכנים, עם תוכניות חירום לכל תרחיש. "הם נקטו במדיניות שכלכלנים קוראים לה מדיניות של סגרים חכמים", אמר פרופ' צביקה אקשטיין. "בישראל קוראים לזה 'קטיעת שרשראות ההדבקה'".
אלא שישראל היא לא פינלנד, וגם לנו היה מסמך שכתבו בכירי האפידימיולוגים לפני 13 שנים. "אנחנו בנויים אחרת", טענה פרופ' מטות. אתמול היא פרסמה את דוח השטח הרביעי, שבו נכתב: "הקושי העיקרי שאיתו אנחנו מתמודדים הוא האכזבה בשטח שלא נשים מאמצים בדרג המנהלים למתן את העלייה במספר הנדבקים והחולים".