דווקא בתקופה הכי קשה בחייו של בעלה דב, יהודית גולדברג לא יכולה להיות שם לצדו. כבר שלושה שבועות דב (72) מאושפז במצב קשה במחלקה מבודדת בבית החולים הלל יפה בחדרה לאחר שחלה בקורונה, ויהודית לא יודעת את נפשה מגעגוע ודאגה. "אנחנו תמיד כל כך ביחד, אחד בתוך השני, ועכשיו אני מרגישה שלקחו לי אותו", היא משתפת. "אנחנו מתקשרים רק בטלפון. אני מספרת לו על הילדים והנכדים, אני מנשקת אותו ואומרת לו כל הזמן שאני אוהבת אותו. זה סרט הזוי ונורא שנפל עלינו".
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
הקושי שמתארת יהודית הוא רק הצצה לחוויה שעוברות בימים אלו מאות משפחות של חולי קורונה קשים. אל החרדה לגורל יקיריהם החולים נוסף גם הניתוק - שנכפה עליהם בתקופה שבה הם הכי זקוקים לתמיכה המשפחתית. הכניסה לביקורים במחלקות לא מתאפשרת באופן קבוע, והמשפחות והצוותים הרפואיים נאלצים לאלתר פתרונות כדי לשמר את הקשר.
הקשר הזה חשוב גם כדי להפיג מצד אחד את הבדידות של החולה, שנוסף למצבו הפיזי מתמודד עם קושי נפשי כשכל אוהביו רחוקים ממנו - ומצד שני כדי להקל על הדאגה הטבעית של המשפחות, שרק מתגברת כשאין להם אפשרות להיות פיזית לצדו. אפילו כאשר החולה מורדם ומונשם, הצוותים לא מוותרים על האינטראקציה של המשפחות איתו – והם משמיעים לו את קרוביו דרך הטלפון, מתוך תקווה שמשהו חודר לנפשו ומספק לו את התמיכה שהוא כל כך זקוק לה.
"אנחנו שלושה אחים והעובדת הסוציאלית מתקשרת אלינו כל בוקר ומעלה אותנו לשיחת וידאו", סיפרה טלי, בתו של חנינא פרבר (73) מרמת גן. חנינא מורדם ומונשם בבית החולים שיבא תל השומר אחרי שחלה בקורונה. "היא ממש מקפידה על זה מדי יום ואנחנו מדברים אליו. הוא כמובן לא יכול לענות לנו, אבל הצוותים טוענים שהוא שומע. היא נותנת לנו את הזמן שכל אחד מאיתנו ידבר. היא אפילו הציעה לנו להשמיע לו את הבנות הקטנות של אחי ולהכין לו איזשהו פלייליסט עם שירים שהוא אוהב והבטיחה שישמיעו לו".
גליה אור, עובדת סוציאלית במחלקת טיפול נמרץ קורונה בשיבא: "הרבה פעמים מבקשים שאני אשים על החולה את היד, משמיעים לו שירים וקוראים פרקי תהילים"
חנינא, שסבל ממחלת ריאות עוד לפני שחלה בקורונה, החל לחוות קושי בנשימה לפני כשבועיים. "לא חשבנו שזה קורונה, כי שמרנו עליו", אמרה טלי. "לא יצאנו מהבית, לא נתנו לנכדים להיכנס הביתה, מאוד הקפדנו על שמירת מרחק ולהימנע מחיבוקים. לכן אנחנו לא יודעים מה מקור החשיפה".
לאחר האבחון של חנינא כל משפחתו נאלצה להיכנס לבידוד, בזמן שהוא מאושפז במחלקת טיפול נמרץ קורונה. "כמובן שזה מאוד קשה שכל אחד סגור בחדר שלו, בלי שום יכולת להיות אחד בשביל השני, ללטף, לחבק, בזמן שהוא שם, מורדם. אולי לא היינו עוזרים לו אם היינו לידו - אבל לפחות הייתה הרגשה שיש לנו קצת שליטה. ככה אנחנו מנותקים. אני מחכה בכל יום לטלפון של העובדת הסוציאלית, ומקווה שהוא באמת שומע את כל מה שאנחנו אומרים לו".
העובדת הסוציאלית הזו היא גליה אור, שהסבירה: "החלקים שזיהינו כחשובים ביותר למשפחות של חולי הקורונה הם הצורך במידע והאפשרות לקרבה. עברנו הכשרה ייעודית לצורך ההתמודדות החדשה הזו ואנחנו משתמשים בכל אמצעי התקשורת - שיחות וידאו, השמעת הקלטות ועוד. החולה הרבה פעמים מאוד חלש, עם מסכה גדולה שמכסה את כל הפנים. אז המינימום הזה, שבני המשפחה מקיימים איתו איזושהי שיחה ושומעים אותו לפעמים ממלמל או אומר איזושהי מילה, מהווה הבדל מאוד גדול בהשוואה לרק לשמוע על מצבו הרפואי".
אור, שעובדת במחלקת הטיפול הנמרץ לחולי קורונה בשיבא, הוסיפה: "גם עם חולים מונשמים, שלא מתקשרים, מאוד חשוב לבני המשפחה לראות את מצמוץ העיניים או את הבעת הפנים. הרבה פעמים מבקשים שאני אשים על החולה את היד, משמיעים לו שירים וקוראים פרקי תהילים".
מעבר לניתוק, גורם נוסף שנוכח בהתמודדות של משפחות חולי הקורונה הקשים הוא תחושת האשמה, ולעיתים אף הבושה. "הם אומרים – 'אבל כל כך שמרנו עליו'", סיפרה אור. "הרבה פעמים גם מאשימים אותם בחוץ, במיוחד אם הם מהמגזר החרדי, והם מתמודדים עם סטיגמה. הפן החברתי פה משתלט על הפרטי והאישי".
יצחק אוהבי (69) מתל אביב מאושפז אף הוא במצב קשה במחלקת הקורונה בשיבא, על אף שאין לו כל מחלות רקע. "אבא שלנו הוא בן אדם בריא מאוד בדרך כלל", סיפרו ילדיו מירב, תומר וערן. "זה התחיל עם הסממנים הרגילים של עייפות ושיעול, ואחר כך עלה לו החום והוא התחיל להרגיש רע מאוד ברמה של חוסר יכולת לקום מהמיטה. הוא הגיע למיון בהכרה, דיבר איתנו והיה נראה שהמצב שלו יחסית בשליטה, אבל המצב המשיך להידרדר עד כדי סכנת חיים והחליטו שיש צורך בהרדמה והנשמה. בהמשך המצב שלו השתפר אבל הוא עדיין מונשם".
"בגלל שאי אפשר היה להתקרב אליו, התחושה הייתה נוראית", שיתפו ילדיו. "זו תחושה של חוסר אונים וחוסר ודאות. הקלטנו לו שירים ושמו לו בכל יום טייפ קטן עם אוזניות במשך שעה. אפילו כתבנו על דף את שמות בני המשפחה - והאחים שהיו שם היו מקריאים אותם ואומרים לו שמסרנו לו שלום, שיידע שאנחנו חושבים עליו. אנחנו לא יודעים כמה זה עזר, אבל זה היה ניסיון להגיע הכי קרוב לאבא שנתן שביב של תקווה".
"בקורונה למדנו שגם חולה שנראה להרבה רופאים כחולה יציב, שמח ורגוע - יכול בשלוש שעות להתדרדר ולהפוך לחולה במצב קריטי", הסביר ד"ר אבשלום ליבוביץ', מנהל מחלקה פנימית שהפכה למחלקת טיפול נמרץ קורונה בשיבא. "לכן חולים שבמחלות אחרות אולי לא היו מוגדרים כקשים, מוגדרים כך בקורונה - בגלל ההפתעה, בגלל חוסר היציבות, בגלל חוסר יכולת ההערכה שלנו ובגלל חוסר הניסיון במחלה החדשה. הם נראים מהצד במצב קל, אבל הם בעצם במצב שיכול להיות על סף תהום הרבה פעמים - וקשה לנו לנבא את זה".
"מדי יום אנחנו מדברים אליו. הוא כמובן לא יכול לענות לנו, אבל הצוותים טוענים שהוא שומע"
"בהשוואה לגל הראשון יש לנו קצת אורך רוח", הוסיף ד"ר ליבוביץ'. "בפעם הקודמת אמרו לעשות מיד הנשמה פולשנית לכל חולה שקצת קשה לו לנשום. היום אנחנו יותר שמרנים כי אנחנו יודעים שהנשמה היא לא תמיד לצורך, ואם כבר מנשימים מישהו - מאוד קשה לגמול אותו. אנחנו מחכים יותר זמן ומנסים כמה שפחות להנשים את האנשים. גם הרושם הכללי הוא שהפעם הדברים הם פחות סוערים. אנחנו לא יודעים להגיד אם זה בגלל שהנגיף השתנה, בגלל שאנחנו יודעים לטפל יותר טוב או בגלל שאוכלוסיית החולים קצת השתנתה".
ד"ר כרמל אביעד, רופאה מתמחה במחלקת קורונה בהלל יפה, אמרה: "אנחנו מנסים לעשות את המיטב - אבל עם יד אחת קשורה מאחורי הגב. בניגוד להרבה מחלות אחרות, שאפשר תמיד לראות מגמה, פה למדתי שאני לא יכולה לגמרי לצפות לאן זה הולך".
ד"ר אביעד פירטה: "יכול להגיע בן אדם שנראה בסדר גמור ואני חושבת שאני יכולה לשחרר אותו למחרת הביתה, ואז אני רואה בתוך כמה שעות שיש החמרה, או הפוך. בנוסף, אין לי כמעט את הבדיקה הגופנית, שזה משהו שברפואה פנימית הוא מאוד דומיננטי. זו רפואה מסוג אחר לגמרי. בפן הסוציאלי - אנחנו הופכים להיות הכל בשביל החולים, כי אין מישהו אחר. הם בודדים שם וטלפון זה לא מספיק".
"זו טלטלה גדולה", סיכמה יהודית. "הפרידה הייתה מאוד קשה לשנינו. הוא נכנס לבד ואני נסעתי הביתה. מטפלים בו למופת אבל אני רק מחכה שהוא ייצא משם".