הדבר הראשון ששמים לב אליו כשנכנסים למחלקת קורונה הוא השקט. כאן אין כמעט אף פעם בני משפחה, והצוות הרפואי עטוף בשכבות על גבי שכבות של מיגון, כך שגם הקול הופך חלש יותר. כשמתהלכים בין מסדרונות המחלקה רואים מכל עבר את הסימונים "אזור מזוהם", וכשמסביב אנשים בלבוש חייזרי - התחושה היא שנכנסת לעולם הפנטזיה. אבל כשעוברים בין החולים (דווקא הם היחידים שנראים נורמלי) ושומעים את סיפוריהם, מבינים שאין כאן שום דבר דמיוני – זו הסבתא של הבת של השכן, שעד לפני זמן קצר הייתה פעילה, וכעת מחוברת למכונת הנשמה, מתנדנדת בין חיים למוות.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
על אחת מהמיטות בחדר הטיפול הנמרץ במחלקת הקורונה של המרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא) שוכב עיסא חדאד, בן 62 מיפו. עד לפני יומיים הוא היה מורדם ומונשם, אך הצליח להיגמל ממכונות ההנשמה ועכשיו נראה שעלה על מסלול ההחלמה. עם זאת, אומרים הרופאים, הווירוס הזה מפתיע בכל פעם מחדש, כך שמוקדם עדיין לחגוג.
"זה סיוט", מתאר עיסא, שמאושפז כבר שבועיים. "שלשולים, חום, פתאום חם לך, פתאום קר לך, מי שלא חווה את זה לא יכול להבין". עיסא, בעל חנות פרחים, היה בריא לחלוטין ומספר ששמר על ההנחיות, אך בכל זאת נדבק, לא ברור ממי ואיך. "הקפדתי מאוד שכל לקוח ייכנס רק עם מסכה, אבל אולי נדבקתי מהשטרות. במשך יומיים היה לי חום בבית ואז במכה אחת הכל החמיר".
הוא לא פגש את משפחתו מאז שאושפז ונראה שהדבר מעיק עליו. "זה קשה יותר כשהמשפחה לא לצדך, אני מתגעגע אליהם. אנחנו מדברים בטלפון, ואולי אכתוב לאשתי מכתב". הוא מבקש להעביר מסר: "הקורונה היא דבר אמיתי, צריך לשמור על עצמנו עד שימצאו תרופה".
"סיטואציה שמטריפה את הדעת"
מצבו של אבנר נחמיה, בן 61 מקריית גת, קשה יותר. הוא מורדם ומונשם כבר שבועיים, ובשלב זה לא רואים מגמת שיפור. כמו רוב החולים, סיפור הידבקותו של אבנר לא ברור עד הסוף. יש לו הרבה מחלות רקע - סוכרת, מחלת לב, לחץ דם גבוה והשמנת יתר, וההערכה היא שנדבק בבית החולים הקודם שבו אושפז, אליו הגיע בעקבות כיב באצבע. הרופאים מסבירים כי הווירוס חולל נזק גדול לריאות ולכליות של אבנר.
אחרי שבועיים שבהם בני משפחתו של אבנר שהו בבידוד, אשתו ובתו ביקשו להיכנס ולבקרו פיזית בתוך המחלקה. זה מהלך לא פשוט, שדורש היערכות לוגיסטית מורכבת. "באתי בחשש", אומרת בתו של אבנר, חן עברון. "הסבירו לי שיש סכנה בלהיכנס. מחלקת טיפול נמרץ קורונה היא אחרת. זה היה הלם גדול וסיטואציה סוריאליסטית. אתה כולך מלא בניילונים, מסכות וכפפות".
"אתה נכנס למחלקה והחולים מתקשרים עם אנשים שהם לא רואים את הפנים שלהם", מתארת חן. "הקושי הכי גדול הוא לראות אותם שם בלי בני המשפחה שלהם, שוכבים לבד, חלקם במצב קשה מאוד. המסירות של הצוות הרפואי פה זה דבר שאי אפשר לתאר, אבל הרופאים והאחיות מאוד עמוסים ומפרפרים בין החולים. כמה שיתנו לו את כל התרופות והבדיקות, בסוף אם אין מישהו שילטף אותו, יחבק אותו ויגיד לו שהוא איתו - זו בעיה".
לאחר שיצאה מהביקור חן מספרת שהוקל לה, על אף שנוכחה במצבו הקשה של אביה. "לפני זה לא ידעתי מה קורה איתו וזה מטריף את הדעת", היא מסבירה. "אומרים לנו פה שעושים מה שאפשר, אבל שיש הרבה דברים שהם לא יודעים על המחלה הזו. אנשים לא מבינים כמה אחריות יש להם בידיים כשזה נוגע לאוכלוסייה בסיכון. לא מקפידים, לא שמים את המסכות, יוצאים מבידוד. אבא שלי נדבק בראש ובראשונה בגלל חוסר אחריות חברתית".
המחלקות מתמלאות, החולים צעירים יותר
בשבוע האחרון חל זינוק מדאיג במספר הנדבקים באוכלוסייה, והתוצאות, כך אומרים, יורגשו במחלקות הקורונה השונות ברחבי הארץ בעוד כשבוע. אך כבר עכשיו חלק מהן עמוסות כמעט לחלוטין, לפעמים אף עולות על גדותיהן, עד שבית החולים נאלץ לפנות מחלקה אחרת לטובת פתיחת מחלקת קורונה נוספת. את כל האירוע מתפעלים צוותים שכמעט ולא ידעו מנוחה בחצי השנה האחרונה, ודואגים ממה שעוד צפוי לקרות בחורף. הם הספיקו קצת ללמוד על הווירוס המתעתע הזה, אבל לא מספיק. הטיפול משתפר, אך הוא עדיין רחוק ממה שיש לרפואה להציע במחלות אחרות.
במרכז הרפואי לגליל בנהריה פתחו השבוע מחלקת קורונה שלישית, לאחר שהשתיים הראשונות, בהן יש 60 מיטות, התמלאו לחלוטין. רוב החולים שם הם מהגליל - יותר משני שליש הם ערבים, ורובם הם גברים. "זו עונת החתונות במגזר הערבי ואנחנו רואים עלייה מאוד חדה במספרים", אומר מנהל מחלקת קורונה א', ד"ר אדוארד קייקוב. "יש מגמה של חולים יותר צעירים, בגילאים 60-40, שחלק גדול מהם היו בכל מיני אירועים משפחתיים-חברתיים ונדבקו שם. ההתפרצות הגדולה בגליל נובעת אך ורק מההתקהלויות ואי שמירה על הנחיות משרד הבריאות".
הטיפול במחלקות הקורונה הוא בעצימות גבוהה יותר מאשר במחלקות רגילות, והוא במידה מסוימת כמו טיפול נמרץ אחד גדול. כאן הצוות אחראי על הכל ומהווה תחליף גם למשפחות, בנוסף לתפקידיו האחרים. העבודה נעשית בתנאים פיזיים קשים מאוד - הצוותים נדרשים בין היתר להחליף חיתולים למטופלים סיעודיים ולרחוץ אותם תוך כדי שהם עטופים לחלוטין בסרבל, מסכה ומשקפי מגן. חם להם מאוד, והפעולות מסובכות ומגושמות. מדי פעם הם לוקחים נשימה מול המאוורר שמוצב במרכז החדר. הם מבצעים משמרות של עד שעתיים בתוך המחלקה עצמה לפני שהם יוצאים להפסקה, נוטפי זיעה.
"העומס על הצוותים הולך ועולה"
מנהל מרכז הרפואי בני ציון בחיפה, ד"ר אוהד הוכמן, מסביר כי "הספיקה של מערכת הבריאות לא נקבעת רק על פי כמות המטופלים הקשים שנראה בבתי החולים, אלא גם על פי משך הזמן. הצוותים עובדים קשה מאוד והם נשחקים, וזה דבר שצריך לקחת בחשבון. הם לא מצליחים לקחת חופשים ועובדים בסביבה קשה לטיפול. אנחנו רואים בשבוע-שבועיים האחרונים בכל בתי החולים בצפון שהעומס על הצוותים הולך ועולה".
במחלקת הקורונה של בית החולים מטופלים כעת רק 24 חולים מתוך 40 מיטות, אך ד"ר הוכמן פסימי וחושב שהצעדים שננקטים כרגע לא יספיקו. "כמות המאומתים שאנחנו רואים מדי יום היא עצומה, והיא לא מאפשרת את ביצוע המנגנון של קטיעת שרשראות ההדבקה. כדי להוריד את מספר החולים ככל הנראה צריכים להטיל הגבלות על כלל המדינה ולא רק על יישובים בודדים, כי החולים מהיישובים האדומים מהווים רק 40-30 אחוז".
"חיפה, למשל, היא עיר הרבה יותר גדולה מדליית אל-כרמל ולכן אבסולוטית בחיפה יש יותר חולים - למרות שדליית אל-כרמל אדומה וחיפה לא", הוא מסביר. "לכן סגר ספציפי על דליית אל-כרמל לא יוריד מספיק את כמות החולים, ואין ברירה אלא לעשות מגבלות הרבה יותר נרחבות וקשות".
לעומתו, סגן מנהל המרכז הרפואי לגליל בנהריה, ד"ר צבי שלג, אופטימי יחסית ומסתייג מסגר כללי: "התחושה היא שמשרד הבריאות משתלט על הדברים וההיערכות לתרחישים היא מושכלת. הממשלה רואה גם את הסוגייה הכלכלית והיא לא פשוטה. יש אנשים שלא מתפרנסים כבר חודשים ארוכים. זה לא משהו שאפשר להתעלם ממנו"
"אין לנו זמן, חייבים לפעול"
בבית החולים הלל יפה בחדרה, שמוקף באזורים אדומים ובמוסדות סיעודיים, שתי מחלקות הקורונה כבר כמעט בתפוסה מלאה של 49 מתוך 52 מיטות. "אנחנו עובדים בתנאים לא פשוטים", מתאר אלכס בבט, אח אחראי באחת המחלקות. "המחלקה נבנתה במיוחד ואנחנו מקבלים צוותים ממחלקות שונות ומכשירים אותם תוך כדי העבודה. הגל השני שונה לחלוטין מהגל הראשון, יש עלייה גדולה מאוד במספר המטופלים ובמורכבות המקרים. אנחנו על הסף".
"אתמול, למשל, היה לנו חולה בן 55 שבמהלך האשפוז מצבו החמיר", הוא משתף. "הוא היה צריך מכשיר אקמו וזה דרש לנטרל חצי מהצוות כי זה תהליך מאוד מסובך ומורכב שדורש הרבה הכנות. גם הביקורים של המשפחות זה תהליך בפני עצמו". אלכס פסימי מאוד: "אני חושב שאין זמן וחייבים לעשות משהו. צריכים למנוע את קריסת מערכת הבריאות. החורף יכול למוטט אותנו לגמרי".
מנהלת המחלקה, ד"ר טטיאנה מיכאילוב, עובדת בשגרה במחלקה פנימית וגריאטריה. היא התלבטה רבות לפני שהחליטה לקחת על עצמה את התפקיד בגל השני. "אחרי הגל הראשון המחלקה נסגרה והיה צריך לפתוח אותה מחדש", היא מספרת. "זה אומר לבנות את המחלקה כדי להתמודד עם מחלה מאתגרת וקשה, שמתנהגת שונה מחולה לחולה. רואים בני 50 שמגיעים עם דקירה בחזה ומול העיניים שלך הם מידרדרים לכשל נשימתי וצריכים הנשמה".
"כולנו נמות, אבל לא ככה"
במרכז הרפואי שמיר (אסף הרופא) שבצריפין המצב יותר טוב מאשר בבתי החולים בצפון. מחלקות הקורונה בתפוסה של כ-50% - 45 מתוך 90 מיטות. עם זאת, גם שם מדווחים על עלייה במאושפזים בשבועות האחרונים. "בחצי השנה האחרונה במחלקה אני לא זוכרת מתי יצאתי לחופש", מספרת חני פטל, אחות אחראית באחת ממחלקות הקורונה בבית החולים. "אני פה בכל בוקר, מגיעה הביתה מאוחר והולכת לישון מוקדם על מנת שיהיה לי כח ליום הבא. לא נספיק לאסוף כוחות מחודשים לקראת החורף שצפוי להיות קשה ביותר".
מעבר לקושי הפיזי, יש במחלקת הקורונה גם עומס נפשי יוצא דופן: "הרגעים הכי קשים הם לפני הנשמה, כשהחולה משוחח עם בני המשפחה בטלפון, בהכרה מלאה, ושני הצדדים יודעים שהוא עכשיו מורדם ונכנס למלחמה על החיים שלו. בסוף השבוע האחרון אחת מהמשפחות באה לראות חולה שעמד למות וכבר לא שמע. אלה רגעים מצמררים".
סגנית מנהל המחלקה, ד"ר אירמה צור, מתארת מקרה קשה נוסף שהצוות חווה לאחרונה. "כשאנחנו מנשימים חולה אנחנו מודיעים לו לפני, אם מתאפשר, והוא משוחח עם בני המשפחה. היה מקרה שחולה פשוט צעק למשפחה 'למה השארתם אותי פה לבד? קחו אותי הביתה!'. זו הייתה סיטואציה קשה מאוד פסיכולוגית. לצערנו לבסוף הוא נפטר. הדבר הכי הכי עצוב הוא הבדידות של החולים וחוסר היכולת של המשפחה להיפרד כמו שצריך ולהגיד את מה שהם היו רוצים. כולנו נמות בסופו של דבר אבל לא בבדידות ובסבל כזה".