מתוך 658 חולים שמאושפזים היום במצב קשה, רק 53 מחוסנים בכל שלוש המנות. מתוך 606 מתים החודש, רק 50 מהם היו מחוסנים במנה השלישית. אילן לוקאץ' יצא למחלקות הקורונה ופגש רופאים מתוסכלים שרואים איך המיטות בטיפול נמרץ מתמלאות בלא מחוסנים על חשבון חולים שהתחסנו, דיבר עם בני משפחות שמספרים על הטעות הגדולה של יקיריהם ועל החרטה - שלעתים מגיעה מאוחר מדי.
די מהר הבינו במחלקות טיפול נמרץ קורונה שהגל הרביעי הוא שונה. כבר שלושה שבועות שרוב המאושפזים במצב קשה וקריטי הם לא מחוסנים. צעירים שבחרו מתוך הכרה שלא לקבל את החיסון. שלושת הגלים הקודמים היו בלתי נמנעים, אבל הגל הזה, אחרי שיש חיסון, הוא שונה - הגל המיותר, הגל שלא היה צריך לקרות.
"די בהתחלה הבנו שזה הגל של הלא-מחוסנים. הגיעה כמות גדולה ובהתחלה כולם היו לא מחוסנים", אומרת פנינה ארצמן, אחות אחראית בטיפול נמרץ כללי בבית החולים בילינסון. "אנשים בצוות הרגישו כעס. אני חושבת שזה תסכול ולא כעס. אני מרגישה המון כאב וצער - האנשים האלה היו יכולים לחיות עוד 20, 30, 40 שנה, למה?". פרופ' אבינועם רכס מבית החולים הדסה משתף: "זה תסכול ממש גדול כשהחולה הוא פתאום האויב שלך ואני כועס עליו. אני עושה את זה בקול רם ובצורה לא מנומסת - ודקה אחר כך אני מטפל בו. אין ברפואה שכר ועונש".
בגרפים של פרופ' ערן סגל ממכון ויצמן אפשר לראות את הנקודה לפני שלשוה שבועות שבה המגמה התהפכה והאירוע הפך להיות בעיקר של לא מחוסנים. "קודם כול, להערכתי, אם בתחילת יוני, כשהגל הזה התחיל, והיינו עם בערך מיליון ו-400 אלף שלא התחסנו בכלל, אם חלק גדול מהקבוצה הזאת היה מתחסן בזמנו, אני לא יודע אם היינו בכלל עם הגל הזה, ואם היינו איתו אז בטח לא ברמות שאליהן הגענו", סבור פרופ' סגל.
כלומר, היה אפשר לחסוך את כל הגיהינום משניים מכל שלושה שמאושפזים עכשיו במצב קשה. "אם כל הקבוצה בכחול הייתה הולכת ומתחסנת אז מספר החולים קשה בבתי החולים היה קצת מעל הקו האדום, כלומר בערך 260 חולים קשה בבתי החולים, ולא 700, והיינו במקום אחר לחלוטין מבחינת גל התחלואה הזה".
בטיפול נמרץ קורונה איכילוב שכבו השבוע 10 חולים במצב קשה-קריטי - כולם בני פחות מ-50. אחד שלא הספיק לקבל את מנת הדחף, ותשעה שפשוט לא התחסנו בכלל. "אדון בן 42 שלא התחסן סיפר לנו שהוא מפחד נורא לפני שהנשמנו אותו", מספרת איריס ברמן, אחות אחראית בבית החולים איכילוב. "הבטחנו לא שלא יכאב ושאלתי אותו למה הוא לא התחסן, אז הוא אמר לי: 'אין לי מושג, עכשיו כשאת אומרת אז נראה לי שאת צודקת, אבל אז לא ידעתי למה. הוא עדיין במצב קריטי ואנחנו לא יודעים אם הוא ייצא מפה. הוא כבר ביקש את ההנשמה ואמר שהוא לא מסוגל יותר. בן 42, בריא, בלי מחלות רקע ובלי כלום".
מה ההבדלים בין המאושפזים של הגל הזה למאושפזים בגלים הקודמים?
"אשפוזים ארוכים שלצערי הרב לא יצאו הרבה. יש לי יותר נפטרים עכשיו. אלה אשפוזים ארוכים והנזק לריאות הוא כל כך גדול, עד שיש כאלה שאנחנו מציעים השתלה. לחלק יצטרפו גם הכליות, לצערם הרב, והעלינו אותם. יש כאן שלושה חולים על דיאליזה - צעירים בני 40. נזקים נוירולוגיים, נזקים עתידיים, כולם יצאו עם נכויות. זה כאילו פשוט העלימו להם את הריאות".
לפני חודש דנה דגן הייתה במצב קריטי מורדמת ומונשמת, והכינו את המשפחה שלה לאפשרות שהסוף קרוב. אנחנו מכירים כבר הרבה מאוד זמן, לפני 20 שנה היא הייתה תחקירנית "אולפן שישי". היא אלרגית להרבה דברים והייתה משוכנעת שתקבל דום לב מהחיסון, ולכן לא התחסנה.
"זה מטורף, זה מפחיד רצח", היא מתארת. "לא לנשום זה דבר מפחיד מאוד מאוד. אתה טובע, אתה רוצה לקחת נשימה ורק החמצן עוזר. הגעתי ללניאדו. הרופאה מסתכלת ואומרת: 'כן, הריאות שלך מלאות בקורונה. אני אאשפז אותך'. אשפזה אותי והחמצן רק יורד ויורד ויורד... סטורציה 80. לא מצליחים לייצב אותי. לא נושמת. לא יכולה לזוז מהמיטה. אחרי שלושה ימים של קריסה הגיע אליי האח ואמר: 'תקשיבי, אני רוצה להרדים ולהנשים'. אני נכנסתי להיסטריה. אני אם יחידנית לילדה בת שבע. אמרתי: 'אין מצב שאני נרדמת עכשיו. אני לא אתעורר בחיים'. כאילו, אין מצב. לא הסכמתי בשום אופן. אז קראו לאחותי שירי".
שירי טייכמן, אחותה של דנה, שוחחה עם הרופא: "הוא הסביר לי שמה שקורה - היא הולכת ומאבדת את החמצן בדם, והיא מתעקשת שהיא בהכרה. היא לא מרשה להם להרדים ולהנשים אותה. ברקע אני שומעת בלגן, מישהו צועק: 'סטורציה 50, סטורציה 50', והשיחה מתנתקת. אני מנסה להתקשר עוד פעם והרופא עונה לי. ואני אומרת לו: 'דוקטור, מה קורה? תגיד לי מה קורה'. הוא אומר לי: 'המצב גרוע מאוד'".
דנה הייתה בטוחה שלא תחזור: "הייתי בטוחה שזהו, שגאיה מאבדת את אימא. ואמרתי: 'רק תגידי לי שתשמרי לי על גאיה'. היא הבטיחה לי. אימה. מתתי מפחד". אחותה שירי ניסתה להרגיע: "אני רק אמרתי לה: 'הכול בסדר, אנחנו כאן ואנחנו נדאג לגאיה. ואת רק מתרכזת עכשיו בלהחלים'. אבל קיימנו את ההבטחה".
כשהמשיכה להידרדר העבירו אותה לשיבא לטיפול נמרץ קורונה, ואחרי כמה שעות קרסה שוב וחוברה לאקמו. דנה הייתה קרובה מאוד למוות. רק אחרי חודש וחצי יכלה לפגוש סוף סוף את הבת שלה. "הורידו אותי בכיסא גלגלים ללובי עם חמצן והביאו אותה ללובי. רק חיבקתי ונישקתי. לא הייתי צריכה כלום, רק לחבק ולנשק. היום בדיעבד הייתי הולכת להתחסן עם רופא לידי, עם מישהו ששומר עליי. גם לא ידעתי שיש אופציה כזאת וגם לא חשבתי שאני אגיע למצב הזה".
הכחשה היא לפעמים מנגנון חזק מאוד. הגל המיותר הוא גם גל של לא מעט חולים שממשיכים להילחם בצוותי טיפול נמרץ. "כשהם מגיעים לפה, יש כאלה שאומרים: 'חבל שלא התחסנתי'", אומרת ארצמן. "יש כאלה שעדיין הם: 'אל תנשימו אותי, אני לא מוכן, אל תנשימו אותי'. והם באמת כבר בנשימות... קשה לראות את הנשימות שלהם. כל רגע אנחנו חושבים: הוא מאבד הכרה, אנחנו חייבים להנשים אותו ואנחנו כבר חוששים שהקריסה תהיה קשה, ויגיע לאקמו. לא כולם מבינים". ברמן מוסיפה: "יש כאן אנשים שאומרים שאנחנו אלה שמדביקים כי אנחנו גרמנו לזן להיות יותר תוקפני בגלל החיסון. הייתה כאן משפחה לפני שבוע שהאשימה אותנו".
פרופ' ארנון אפק, המשנה למנהל המרכז הרפואי שיבא, מודה: "לפעמים אני מרגיש שאני לא מדבר באותה שפה, שכאילו יש איזשהו נתק בין העובדות. אנחנו מביאים עוד מחקרים ואתה מדבר במידה רבה אל הקירות, ואתה רואה את התוצאות. אתה יודע לאן האדם הולך ואתה לא מצליח. זה מתסכל מאוד. הגיע הזמן להוריד את הכפפות, די! במילים נחמדות ובהסברים הגיוניים אי אפשר יותר לשכנע.
בתחילת השבוע זרקה פרופ' גליה רהב משיבא פצצה. "במחלקות לטיפול נמרץ", היא אמרה, "נותנים עדיפות לחולים הצעירים יותר, רובם לא מחוסנים, שתופסים בגל הזה מיטות שהיו יכולות להציל מבוגרים שהתחסנו אבל חלו בכל זאת". יומיים אחר כך אמר יו"ר ההסתדרות הרפואית, פרופ' ציון חגי, שהיה ניתן למנוע חלק ממקרי המוות אם היו יותר מיטות טיפול נמרץ. אלא שברוב במיטות האלה שוכבים כרגע, מחוברים למיטב צנרת ארצנו, צעירים שבחרו שלא להתחסן.
במישרין או בעקיפין, הבחירה של פתיתי השלג הענוגים שלא נחה דעתם מנתוני המחקר גוזרת את גורלם של המבוגרים. לקחנו את הדילמה הזאת אל פרופ' אבינועם רכס מהדסה, שהיה יו"ר הלשכה לאתיקה בהסתדרות הרפואית, והוא צייר לנו מקרה היפותטי: "בחורה צעירה עם סיכויים גדולים להבריא, לא מחוסנת, עומדת בתחרות מול איש מבוגר שהתחסן, אבל הסיכוי שלו לצאת מהמחלה הוא יותר קטן. למי תיתן את המיטה? מקומם מאוד לתת את המיטה לאותה בחורה צעירה שהביאה את הרעה על עצמה. היא לא התחסנה במודע, לקחה על עצמה סיכון שהתממש ועכשיו היא אומרת: 'תן לי את המיטה'. בפועל, מבחינה רפואית, הסיכוי שלה לעבור בשלום את המחלה ולצאת הביתה על הרגליים הוא גבוה".
אז על מה תלך? על מוסר או על פרוגנוזה?
"אנחנו הולכים על פרוגנוזה. רפואה חייבת ללכת על פרוגנוזה".
כלומר, בגלל שהיא צעירה וסיכוייה לצאת בחיים גבוהים יותר - אותה אתה תציל ואת המבוגר שהתחסן ונהג באחריות, וכל חטאו שהוא מבוגר, אתה דן למוות.
"התשובה: נכון".
קיץ עם כזה עומס עוד לא היה. מחלקות קורונה נפתחות על חשבון הפנימיות והלא מחוסנים משפיעים על העומס בכל המחלקות. הגל שהיה יכול להיות אדווה קלה התרומם למשבר והגל הזה ידעך בזכותם של מחוסני הבוסטר שחלקם ישלמו בחייהם כדי להציל עוד חמנייה ספקנית. ברפואה אין שכר ועונש. לפעמים אין גם צדק.