"לפעמים אני שואל את עצמי למה אני? למה דווקא לי זה קרה? אני בן אדם פשוט, אבא לשניים אוהב כדורגל, שקרה לו משהו שפשוט אי אפשר להסביר", אומר גיל אבני ומסכם את כל מה שעבר עליו במשפט אחד מצמרר: "אתה כלוא בתוך הגוף של עצמך".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
זה הסיפור על האיש שפתאום קרס ואושפז במצב קשה מאוד ובמשך שתי יממות היה מורדם ומונשם והיה ברור שאלה השעות האחרונות שלו. ואז לפתע הוא התעורר וחזר לעצמו, בלי שום הסבר, שזה כאילו נס רפואי, אבל אז התברר הדבר שכולנו הכי לא רוצים לשמוע שהוא אפשרי בכלל - גיל אבני זכר כל דקה ודקה מאותן 44 שעות.
בסרט "44 שעות", שישודר ב- yes דוקו וב-STING TV החל מ-14.12, נחשפת עדותו המטלטלת של גיל בן ה-33 דקה אחר דקה, אל מול עדותם של הצוותים הנלחמים על חייו ובני משפחתו.
"זה בן אדם פשוט שקרה לו משהו. שהוא הרבה יותר גדול מכל מה שהוא חלם עליו אי פעם. זה בן אדם פשוט שקרה לו סיפור משנה חיים, לא רק עבורו, עבור כל העולם אני רוצה להגיד", אומר במאי הסרט רותם גרוס.
"הדבר הראשון ששמעתי זה את הקול"
אנחנו רגילים לחשוב על אנשים במצב כזה כאילו המוח בסטנד ביי הם לא שם, זה רק גוף אין הכרה, אין מודעות, אולי תחזור ואולי לא, אבל כרגע אין אף אחד בבית. בתוך הגוף, שהצוות בחדר הלם נלחם לייצב ולא מצליח, נמצא גיל אבני, ולזוועתו הוא מגלה שהוא מודע לגמרי לכל מה שעובר עליו.
"קראו לאינטובציה דחופה, אי ספיקה נשימתית, לא יודע איזה רקע, הדברים היו מאוד כאוטיים ומהירים, לאט לאט חזר לי הסאונד גם והתחלתי לשמוע", גיל משחזר.
"הדבר הראשון ששמעתי זה את הקול", אומר גיל ופורץ בבכי. "אני שומע פאניקה מוחלטת ברופאים ומתחילים לקחת לי בדיקות ולעשות דברים, ואז דבר ראשון שאני שומע זה...", הוא נאנח, מתקשה לדבר, "זה את הקול של אשתי, שהיא אומרת 'זה בסדר הגניחות?' ואז איזה רופאה או אחות, אני לא יודע", הוא ממשיך ודמעה עומדת בעינו, "אומרת לה שהיא לא מבינה את המצב והיא חייבת לעוף עכשיו החוצה, כי הם חייבים להציל אותי. בשלב הזה הם באו ופשוט סגרו לי את העיניים, הדביקו לי אותן. בא רופא ותק והוא עוצם לי את העיניים", הוא שולח את ידיו לעיניים, מדגים את ההדבקה של עיניו. "מפה כל פעם שראיתי, זה לא היה טוב שראיתי", הוא אומר וצוחק.
"הוא יודע כל דקה ודקה, מי איפה דיבר, איזה צבע בגד היה לו, אומר אם מישהו היה קרח, מלא מלא מלא פרטים", אומרת המפיקה עינת-חנה שמיר.
"הבן אדם עבר איזה משהו שהוא אפילו לא יודע איך לכנות את זה", מוסיף גרוס. "אין לזה שם בכלל, ולך תסביר שהיית כלוא בגוף שלך... חושבים שאתה פסיכי".
"זה בן אדם פשוט שקרה לו משהו. שהוא הרבה יותר גדול מכל מה שהוא חלם עליו אי פעם. זה בן אדם פשוט שקרה לו סיפור משנה חיים, לא רק עבורו, עבור כל העולם"
רותם גרוס, במאי הסרט
"הייתה שם היסטריה מטורפת"
את הריאיון הראשון שנמשך יום שלם והיווה בסיס לסרט ערך הבמאי רותם גרוס שנה לאחר המקרה, כשהזיכרון עוד טרי וכואב מאוד וגם מדויק מאוד של איך מרגיש אדם ברגעים האחרונים של חייו.
"תן לי את ההרגשה הפיזית", שואל גרוס את גיל אבני בסרט. "אין", עונה לו אבני. "אין מה?", מנסה גרוס להבין. "אין הרגשה פיזית, לא מרגישים כלום. לא מפחדים, אין עצבות, אפתיות לגמרי. אם אתה תנסה עכשיו לעצום עיניים, מעבר לשמיעה שלך אתה גם תרגיש דפיקות לב, תרגיש נשימות. פה אין כלום לא מרגישים כלום. כלום", מסביר אבני.
"בשלב הזה הם באו ופשוט סגרו לי את העיניים, הדביקו לי אותן. מפה כל פעם שראיתי - זה לא היה טוב שראיתי"
גיל אבני
"הייתה שם היסטריה מטורפת", גיל משחזר. "אז הם יצאו החוצה, דיברו עם אשתי, גיא דיבר איתה והוא אמר משפט אחד, שאני אחר כך הבנתי שאני רוצה אותו לידי. הוא אמר שהוא בן גילי, שיש לנו ילד באותו גיל. הוא אמר שאין מצב שהוא ייתן לזה שהילדים שלי יגדלו בלי אבא או משהו כזה".
"הוא שמע הכול מהתחלה", אומר ד"ר גיא רוט-לוי רופא מרדים בבית החולים מאיר. "אתה זוכר את זה שאמרת את זה?", שואל אותו גרוס בסרט. "כן", הוא עונה.
"אין הרגשה פיזית, לא מפחדים, אין עצבות, אפתיות לגמרי. אם אתה תנסה עכשיו לעצום עיניים, תרגיש דפיקות לב, תרגיש נשימות. פה אין כלום לא מרגישים כלום. כלום"
גיל אבני
"רק אז הצוות הרפואי בעצם הבין שגיל באמת שמע"
גרוס בחר לצלם את הרגעים שבהם הוא מעמת בפעם הראשונה את הצוות הרפואי שהיה באותה שעה בחדר ההלם עם הפרטים שגיל זוכר.
"כשהצוות שמע שפתאום בן אדם אומר להם 'לא קראו לי גיל יותר, קראו לי מיטה 9', חלקם מאוד מאוד בכו, היו שם המון אמוציות"
עינת חנה שמיר
"אם יבוא אליך מישהו ויגיד לך 'תקשיב אני שמעתי ככה ושמעתי ככה אז' אתה תגיד 'אוקיי, זה בסדר אולי הוא הזה, אולי הוא חלם'", מסביר גרוס. "אבל אם אני בא ומספר לך את מה שאתה אמרת לי - בזמן שרק אתה היית בחדר ורק אני יכולתי לשמוע, אבל הייתי מורדם ומונשם – זה סוגר את הפינה. רק אז, מול המצלמות, הם בעצם הבינו שגיל באמת שמע".
"אני לפי הנקודות שאמרת אני מאמין עכשיו, אני עד עכשיו לא האמנתי", אומר בסרט ד"ר רוט-לוי, "וואו. הוא שמע הכול. מפחיד".
"ואז אתה מתפלל באמת למות. אני חושב שאם הייתה לי בחירה והייתי יכול להתאבד הייתי עושה את זה באותו רגע בלי לחשוב פעמיים"
גיל אבני
עינת חנה שמיר: "פתאום יש איזה הבנה לכל מיני דברים שהוא עובר שם בתוך ה-44 שעות האלה ופעם ראשונה שראינו את הצוותים הרפואיים, איזה מבוכה הם נמצאים, שפתאום בן אדם אומר להם 'לא קראו לי גיל יותר, קראו לי מיטה 9, ואנשים - פשוט אתה רואה את הראש שלהם מורכן, חלקם מאוד מאוד בכו, היו שם המון אמוציות".
"המצב לא טוב, תתקשרי למשפחה"
הבדיקות שערכו לגיל בשלב הזה הראו אישונים לא שווים, אחד מהם מורחב. המשמעות היא שיש שלוש אפשרויות: דימום מוחי, גידול מוחי, או בצקת מוחית – ושלושתן גרועות.
"הסי.טי אומר שיש בצקת מוחית. הבדיקה הייתה מיטבית, כי הוא כנראה קצת זז", משחזר ד"ר רוט-לוי וגיל בפנים שומע הכול.
"דבר ראשון שקפץ לי לראש, הבנתי שזה נזק מוחי והבנתי שמשהו לא מסתדר עם זה שאני שומע", אומר גיל. "וכל הזמן צרחתי, ניסיתי להתערב וכלום, אתה כלוא. כשחזרתי מהסי.טי", הוא מנגב את הדמעות, "שמעתי שני רופאים מדברים, את גיא ואת הרופא הרוסי, מדברים על מי ייצא לדבר עם אשתי".
אורית אבני, אשתו של גיל, משחזרת: "הוא אומר לי עשינו סי-טי פיענוח ראשוני, יש סימנים לבצקת מוחית, המצב לא טוב, תתקשרי למשפחה".
גיל: "שמעתי שהוא חוזר והוא אמר שאשתי לא מוכנה לקרוא להורים שלי, איך היא יכולה לקבל כזו החלטה, שהיא תבוא לזהות אותי או להיפרד ממני, כי אי אפשר לחכות לבוקר, שהוא לא מאמין שאני אעבור את ה-4 שעות האלה. ואז נהיה שקט".
ד"ר רוט-לוי: "לשמוע את אשתך שאומרים לה 'יש לו מוות מוחי' או משהו אחר, זה קטסטרופה".
גיל: "סתם ישבתי לראות משחק כדורסל וקמתי לתוך משהו שזה כאילו גיהינום, וכל הזמן ניסיתי לנתח את מה קרה שם, איך הגעתי לפה ואם אני חולם".
"אבל ההאזנה היא דבר יותר חשוב, כשבכל מקרה, לא יודע מה הסיכוי אבל אם יש מצב ובטעות הכול יהיה בסדר, אני אהיה חייב לדעת את כל מה שאמרו לידי. זה מה שהחזיק אותי, התחלתי לשנן הכול, את כל מה ששמעתי", הוא אומר.
"הבנתי שזה נזק מוחי והבנתי שמשהו לא מסתדר עם זה שאני שומע וכל הזמן צרחתי, ניסיתי להתערב וכלום, אתה כלוא"
גיל אבני
אחד משני מקרים מתועדים
זאת תופעה נדירה שנקראת תסמונת הנעילה, Locked-in syndrome. כל המדדים מראים שהבן אדם בקומה, אבל למעשה הוא שומע ומבין ולא יכול לתקשר עם העולם, כי שום שריר בגוף שלו לא פועל. גיל הוא אחד משני מקרים מתועדים בלבד של אדם שהיה בתסמונת נעילה וגם חזר כדי לספר על המצב שהוא גרוע יותר ממוות.
גיל: "אתה מתפלל באמת למות. לשנייה לא האמנתי שאני.... אני חושב שאם הייתה לי בחירה והייתי יכול להתאבד הייתי עושה את זה באותו רגע בלי לחשוב פעמיים".
"סתם ישבתי לראות משחק כדורסל וקמתי לתוך משהו שזה כאילו גיהינום, וכל הזמן ניסיתי לנתח את מה קרה שם, איך הגעתי לפה ואם אני חולם"
גיל אבני
"פתאום אני קולטת על עצמי שאני כל רגע עם היד מנגבת לגיל מתחת לעין", מספרת אורית. "ואז אני מסתכלת על העין, ופתאום קולטת את עצמי, ואני אומרת 'איך את יכולה להגיד לי שהבן אדם הזה עם נזק מוחי, את לא רואה שהוא בוכה, ואז פתאום נעצרתי רגע ואמרתי 'בוכה? מה קשור?' כאילו ואז הגיעה המחשבה של רגע זה לא זיעה, זה מתחת לעיניים, אני כבר כמה פעמים מנגבת וזה חוזר מנגבת וזה חוזר, זה דמעה. אין, הוא שומע את מה שאני מדברת".
"ואני לא יודע שאני בוכה", אומר גיל, והבכי פורץ מתוכו כשהוא נזכר. "אני רק שומע את אשתי אומרת לה שזה לא יכול להיות וזה לא יכול להיות שהלך המוח אם אני עכשיו בוכה ושלא מעניין אותה ושיעירו אותי, עד שהיא פשוט התרחקה משם".
"פתאום אני קולטת שאני מנגבת לגיל מתחת לעין, ואני אומרת 'איך את יכולה להגיד לי שהבן אדם הזה עם נזק מוחי, את לא רואה שהוא בוכה, ואז פתאום נעצרתי רגע ואמרתי 'בוכה? מה קשור?'"
אורית אבני, אשתו של גיל
"אתה חייב להזיז את העיניים ימינה"
דמעות מתברר הן הדרך היחידה שיש לאדם ער, תחת הרדמה ושיתוק, לאותת שהוא ער. ההתעקשות של אורית שכנעה את הצוות לנסות להעיר את גיל.
"שירה פתחה לי את העיניים עוד פעם והיא אומרת לי 'טוב יאללה גיל, עכשיו אתה חייב להצליח, אתה חייב להזיז את העיניים ימינה. עכשיו אני ברמה האישית לא מצליח, ואז אני קולט את שירה פשוט פורצת בבכי. אז הבנתי שאני מצליח. עכשיו אני לא יכול להרגיש שאני הזזתי, אבל היא קלטה שאני הזזתי. היא התחילה להגיד שהיא לא מאמינה שאני בסדר. ואז היא באה לי עם בריסטול גדול עם האל"ף-בי"ת והתחלתי יחד איתה להתחיל לרשום: 'הייתי בהכרה מלאה מיום חמישי ושמעתי את כל מה שהם אמרו מילה במילה'".
חולה במצב כזה מקבל גם הרדמה, כדי שהוא לא ירגיש כאב ולא יהיה בהכרה, וגם חומר שמשתק את השרירים, שבמצבים מסוימים הוא הכרחי, אבל הוא גם זה שיכול למנוע מהחולה לאותת שהוא ער. אבל איך ייתכן בכלל מצב שבו אדם ער בזמן הרדמה? שאלנו את פרופ' עדית מטות ממומחי ההרדמה המובילים בעולם.
"היא התחילה להגיד שהיא לא מאמינה שאני בסדר. ואז היא באה לי עם בריסטול גדול עם האל"ף-בי"ת והתחלתי יחד איתה להתחיל לרשום: 'הייתי בהכרה מלאה מיום חמישי ושמעתי את כל מה שהם אמרו מילה במילה'"
גיל אבני
"אם החולה לא מקבל שיתוק שרירים - זה הדבר המכריע בכל העסק. אז השכיחות היא יותר מ-1 ל-100 אלף", אומרת פרופ' מטות מנהלת מערך ההרדמה והטיפול הנמרץ בבית החולים איכילוב על מקרה שבו החולה ער בזמן הרדמה. "אם הוא מקבל משתק שרירים, השכיחות היא הרבה יותר גבוהה, וזה יכול להגיע ל-1 ל-8 אלף, או 9 אלף - שזה כבר מספר שאתה לא רוצה ליפול בו. כי כמו שאנחנו מבינים, חולה שהוא ער למה שקורה ומודע למה שקורה, הטראומה היא נוראית. וזה טראומה לחיים".
איך את יכולה לשים לב שהחולה ער?
"חלק מאמצעי הניטור שלנו זה מכשיר שלמעשה מנטר את גלי המוח, שאומר לנו אם אנחנו צריכים לחשוד שהחולה ער. ככלל הנטייה כרגע בטיפולי נמרץ זה לשמור את החולה לא משותק. אם לא חייבים לשתק, לא נשתק אותו. אנשים יכולים להיות מונשמים ולא משותקים".
ואז התברר שפרופ' מטות עברה בעצמה אירוע לפני שנים: "אני אפילו אעז ואומר שהיה לי אירוע של הכרה בזמן ניתוח, וזה אירוע קשה", אומרת פרופ' מטות.
עברת ניתוח?
"כן, ובחלק ממנו הייתי ערנית".
ערנית, וגם בלי שיכוך כאבים?
"עדיין לא הספיקו לתת שיכוך כאבים".
זה השפיע על הגישה שלך העובדה שעברת את זה בעצמך?
"זה השפיע מאוד על הגישה שלי, כן. ככלל אנשים מכירים אותי, מי שנכנס לחדר הניתוח איתי, יש שקט בחדר הניתוח כשנכנסים. כי אנשים משוחחים כשנכנסים לחדר ניתוח. יש דיבור ראוי כמו שאני קוראת לזה בזמן הניתוח אצלי. אני מצפה שזה יהיה בכל מקום, אבל אין ספק שזה הזיכרון".
גיל התייצב - ולאף אחד אין הסבר
אצל גיל אבני תוך זמן קצר הכול חזר לנורמה, לחץ הדם התייצב, הדופק התייצב ואין נזק מוחי - ולאף אחד אין הסבר. גיל חזר הביתה להתחיל בתהליך ארוך של התמודדות עם טראומה שקשה לדמיין. הוא חזר לחיים עם שליחות לספר את מה שעבר עליו, לשנות את ההתייחסות של צוותי בתי החולים ושל משפחות המטופלים לאנשים שנראים בתרדמת, מי יודע כמה מהם נמצאים במקום שבו גיל היה.
עינת: "עשרה חודשים קודם לכן אבי נפטר, כשהגעתי אליו הוא היה מורדם ומונשם. 10 ימים הייתי באה, רוב הימים הייתי לידו, מנשקת אותו, מחבקת אותו, רוקדת לידו, אומרת לו 'אבוש אבוש אתה הקמת את המדינה, יש לך נכדים אנחנו אוהבים אותך, נדאג לאימא, אתה יכול ללכת, אתה יכול לקפוץ אל תפחד'. כל פעם שהגעתי, אלה בחדר היו מתלחששים הנה זאת המשוגעת הגיעה עוד פעם. כשפגשתי את גיל הבנתי שברור שאבא שלי שמע אותי. אין פה שאלה שאבא שלי שמע אותי. מבחינתי גיל סידר לי משהו חשוב".
גרוס: "מה שבנינו פה זה לא סרט. מה שעינת הצליחה לבנות כאן זה טיפול בגיל. הסרט הוא נדבך אחד בטיפול הזה. הטיפול הזה יושב על משהו יותר גדול שזה שליחות".