29 חטופים ששוחררו עברו דרך בית החולים שלך, 12 מהם ילדים. מה אתה יכול לספר על מצבם, איך הם הגיעו אליכם?
"זה היה אחד השבועות הכי מטלטלים שאני עברתי בחיים שלי, כבן אדם ובוודאי בחיים המקצועיים שלי. ללוות חבורה של נשים וילדים מגיל 3 ועד גיל 84, של אנשים שעברו גיהינום שהתחיל ב-7 באוקטובר והמשיך בימים ארוכים של סבל. הם כולם הגיעו והתלאות של השבי ניכרו עליהם, מדולדלים מאוד וחלשים מאוד. חזקים בנפש וחלשים בגוף. חלקם הגיעו עם פציעות מהחטיפה וחלקם עם בעיות שסבלו מהם לאורך התקופה. לא פשוט להיות שבוי בתנאים לא תנאים. זה מאוד שונה ומאוד דינמי".
מטבע הדברים, הלב שלנו יוצא אל הילדים. איך הם?
"דווקא הטיפול הרפואי, שהוא חשוב מאוד וכמובן שאנחנו עושים אותו, הוא משהו שזז קצת הצידה ברגעים האלה. כשהשב מגיע, ואנחנו נערכנו לדבר הזה הרבה מאוד שבועות ופתחנו לזה ממש פרוטוקול טיפולי, אנחנו מסתכלים עליו כמה דקות רק לראות שמצבו הרפואי לא מחייב התערבות מיידית ומאז מתעסקים בעיקר בחלק הרגשי והפסיכולוגי שמשתנה מילד בן 3 לאישה מבוגרת בת 80. לכולם יש דבר אחד שמשותף - העובדה שאנחנו עוטפים אותם, מחבקים אותם, עושים את הדברים במתינות. משתדלים מאוד לא להציף אותם, לא לגרום להם לחוות מחדש את החוויות הקשות".
"בלילה הראשון אף אחד מהם לא ישן. חמאס דואג לזה שהם יגיעו אלינו בשעות המאוד קטנות של הלילה. ההתרגשות והאדרנלין מהמפגש הנורא מרגש, מהחזרה לישראל ומכל התהליך שהם עוברים באמת משאיר אותם ערים שעות רבות. רובם לא מפסיקים לדבר ורוצים לשתף את הסביבה שלהם במה שעבר שם. זה מתחיל בסיפורים שהם קצת יותר על הצד הטריוויאלי - מה אכלנו ומה שתינו. לאט-לאט מתחילים להיחשף, אפילו לא בצורה מכוונת, כל מיני פרטים שמספרים למשפחות. פתאום יש שם תובנות, הם מסתכלים בחדר ורואים מי לא שם. מי לא בא לקבל את פניהם. אנחנו צריכים לבשר להם בשורות. זה עוד משהו שאנחנו מתכוננים אליו מראש".
דיברנו על ילדים שחזרו אטומים רגשית, ילדים שחזרו עם כוויות של אגזוז של מפלטים כדי שיזהו אותם. שמעתי על ילד שהתחיל לדבר ערבית שוטפת בחודשיים האלה. אמרת שזה השבוע הכי מטלטל שהיה לך מבחינה רפואית ואני משער שהיו לך כמה ימים לא פשוטים בבית החולים לאורך הקריירה שלך. אתה יכול לספר לי על רגע כזה?
"אלה באמת זה אין-ספור רגעים. אני חייב להגיד לך שגם אנחנו הפסקנו לישון ביום שישי שעבר. בעצם, הפעם הראשונה שאני והצוותים שלי התחלנו ללכת הביתה, הייתה היום בצוהריים. הרגעים הכי מטלטלים אלה המפגשים של ילדים עם האימהות שהם לא ראו. החזרה של ירדן או הסיפור של הילה שחיכתה לאימא שלה והופרדה ממנה. היא חזרה לבד וחיכתה שאימא תחזור".
"כל שב לא יודע שיש עוד 239 שבים. חלקם באמת לא ידעו שמשהו קרה פה במדינה. הם ידעו שמשהו קרה להם. הרגע הזה של החיבור מחדש הוא רגע מדהים ועוצמתי. אני חשבתי שסיפורים כאלה הם סיפורים מהעידן של לפני 80 שנה, סיפורים של מלחמת העולם השנייה. אני חושב שכל המדינה חווה טלטלה. כולנו קורבנות של טרור פסיכולוגי. כל אדם בתוך המדינה הזאת שרואה שב או שנחשף לאירוע שלו - מיד ליבו יוצא אליו וכולם נרתמים בצורה טוטלית. העובדות הסוציאליות לא משות מהשבים ומההמשפחות לרגע כי הם צריכים את החיבוק הזה. מצד שני, הם גם צריכים שיניחו להם".
אתם צריכים להיות חזקים מול האנשים האלה. יש גם רגעי שבירה?
"הנשים המבוגרות שפגשתי השבוע, וחזרו מקיבוץ ניר עוז, התעקשו ללכת על שתי רגליהן כדי שבני משפחתן יראו אותן הולכות וכדי שהשובים שלהם יראו שהן חזרו לעמוד על הרגליים והם לא יוכלו להן. הן אמרו משפטים כמו 'אני 50 יום לא בכיתי. אתם לא תבכו עכשיו כי אנחנו חזקים'. איך אני יכול להישבר כשאלה האנשים שאני פוגש?".
כמה הזמן הוא קריטי לגבי החיים של אלה שנמצאים שם מאחור, בשבי עזה?
"זו שאלה קשה מאוד כי אנחנו רואים מגוון גדול מאוד של תנאים שבהם אנשים הוחזקו וגם שוני משמעותי מאוד שתלוי גם בנסיבות השבי וגם ביכולות של כל אדם. יש כאלה שנתנו להם לאכול. יש כאלה שאולי ראו שמש ויש כאלה שלא. יש כאלה שנתנו להם מקום שהם יכלו לזוז בו ויש כאלה שלא. אני חושב שלאנשים המבוגרים התקופה הזאת היא בוודאות מסוכנת. חלק מהשבים הוחזקו ביחד, אפילו שניים או שלושה, וזה משהו שאנחנו רואים שמאוד הגן עליהם. זה נראה שיש כאלה ששמרו עליהם במיוחד כי רצו להעביר איזשהו מסר שהם חזרו בסדר ושהם קיבלו תנאים גרועים פחות".
"כולם חוו התעללות פסיכולוגית שקשה לתאר אותה והרבה מהם חוו גם התעללויות מסוג אחר, קשות מאוד. אנחנו לא מספרים את הסיפורים. אנחנו אנשי טיפול ואנחנו שם בשבילם. בבוא העת, כשהם ירצו, הם יספרו את הסיפור שלהם. כשהם יספרו את הסיפור שלהם, אני לא חושב שמישהו מאתנו יוכל לישון בלילה או לשבת לרגע בשקט. אני חושב שזה זה משהו אישי. אלה סיפורים שלהם, החיים שלהם".
בסוף יום העבודה אתה חוזר הביתה.
"לא חזרתי הביתה. זה חלק מהפתרון - להישאר איתם ולהיות לצדם. הפעם הראשונה שיצאתי מבית החולים הביתה הייתה בשביל לנוח שעתיים לפני המשדר הזה ולהתקלח. אני משוכנע שכל מי שהיה מגיע לשם לא היה מסוגל לעזוב אותם. הם בעיקר נאחזים אחד בשני ואנחנו שם בשביל לדאוג לכל דבר שהם צריכים. אני לא יכול להגיד לכם כמה פעמים ניקיתי את הרצפה ועשיתי קפה, והרגשתי שזה מכבד אותי יותר מהעשייה הרפואית הרגילה שלי בתור פרופסור".
אתה כמעט אומר שכל הקריירה שלך הכינה אותך לרגע הזה.
"ניתנה לי ולצוות של בית החולים לילדים אחת מהזכויות הכי גדולות שיכולות להיות, ואנחנו נמשיך להיות שם כמה שצריך בשביל האנשים האלה. אני חושב שזו חובה של כולנו בתור ציבור ואני רק מקווה שיבואו עוד, שכולם יחזרו".