לרופאים שמטפלים בחטופים ששבו לא היה פרוטוקול שיכין אותם לטיפול. הוא נכתב עכשיו, תוך כדי תנועה. כל המידע שיצברו, כל מה שהם חווים, לומדים, רואים - יהפוך למסקנות ולהכוונה שתכתב בספרי הרפואה. מחלקות השבים בבתי החולים שלנו הן עכשיו "סטנדרד אוף קר". הערב (שישי) הבאנו ב"אולפן שישי" את רשמיהם.
"ניהול של ילדים חטופים אין בשום מקום", אמרה ד"ר יעל בצלאל, רופאה בכירה בבית החולים ספרא לילדים בשיבא תל השומר. "לא היה בעולם שום מצב של מאסה כזאת של חטופים בטווח גילים כזה רחב, ששהו כל כך הרבה זמן בשבי, בין אם לבד או ביחד - שצריך לנהל את החזרה שלהם".
בבתי החולים ובמרכז לסימולציות רפואיות התחילו לאמן את הצוותים הרבה לפני שהייתה עסקת שבויים. הביאו שחקנים וניסו לחשוב על כל תרחיש שהרופאים עשויים להיתקל בו. "התאמנו קודם כל על הדברים הבסיסיים, כמו המסלול שבו השבים יעברו מהרגע שהם מגיעים לבית חולים. עשינו סימולציות של איך לשבת ולדבר, או אולי לא לדבר ולתת להם את המקום, ולהתאמן בלהיות זבוב על הקיר, ולתת למשפחות את הזמן שלהם, ורק אם צריך משהו, אז להיכנס לתמונה", סיפרה ד"ר בצלאל.
פרופ' גילת לבני, מנהלת מחלקת ילדים בבי"ח שניידר, סיפרה על הטלטלה הרגשית שעברה רק בעקבות התרגיל: "בלילה שלפני קיוויתי שאולי אומרים לנו שזה תרגיל אבל בעצם הילדים באמת משתחררים. חשבתי שזו רק אני, אבל מסתבר שכל הצוותים חשבו ככה וכולנו לא ישנו. אבל זה היה רק תרגיל, עם שחקנים שהציגו למשל ילד שלא יכול ללכת, ואימא שיש לה כאבים בחזה, ואישה מבוגרת עם קוצר נשימה. הכנו את עצמנו איך להתכונן לתרחישים שונים: שהילדים יגיעו מאוד חולים, שהם יגיעו פגועים פיזית, שהם יגיעו מאוד כבויים, שיהיו ילדים שיהיו להם סיוטים".
כשהשבים הראשונים הגיעו, הרופאים המטפלים העריכו את מצבם הרפואי כבר מהמפגש הראשוני עם משפחותיהם. "למשל, ראינו את הילדים רצים להורה שהם לא היו איתו בשבי", הסבירה פרופ' לבני, "ילד שיכול לרוץ זה סימן טוב, סימן שהוא לא חבול קשה ברגליים, סימן שיש לו את האנרגיות החיוביות כדי לרוץ לאבא שלו ולחבק אותו".
"ראינו ילדים שחלקם ירדו מאוד במשקל, 15% ממשקלם, ואימהות שממש חסכו מפיהן כדי לתת אוכל לילדים וירדו במשקל", הוסיפה פרופ' לבני. "חלקם טופלו וטופלו חלקית בשבי בפציעות שהיו להם עם אנטיביוטיקה ותפרים, אבל החלק הנפשי - זה החלק הקשה ביותר".
"יש הבדל בין להיות עצוב ולבכות רגע, לבין לראות ילד שנכנס עם עיניים עצובות, קצת לא מפוקסות", שיתפה פרופ' לבני. "קשה מאוד לראות את זה. עצם זה שקורעים אותך מהמשפחה שלך. עצם זה שאפילו במעבר הגבול רואים כל מיני מראות שילדים לא צריכים לראות. וכשהם מתחילים לשאול שאלות ולקבל תשובות, הם מתחילים להבין מה קרה כאן, איזה קרובים איבדו, שאין להם בית לחזור אליו. מהר מאוד הם מתחילים לברר ולהבין את גודל האסון שקרה לנו".
גם המערך הסוציאלי בבתי החולים היה מעורב בהליך קליטת השבים. סיון חבר, מנהלת השירות הסוציאלי באיכילוב, מספרת: "כולם הגיעו בלי חלקים מהמשפחה. אז עם כל כמה שזה היה מאוד-מאוד-מאוד מרגש ומטלטל ומשהו שלא חווינו אף פעם, הלב כל הזמן נשאר גם שבור. חלק מהשבים ידעו בשבי כל מיני דברים,
חלק שיערו, חלק ידעו דברים שלא היו נכונים. היה המון קרקוע למציאות. אנחנו היינו שם כדי לעזור לתווך אם היה צריך, או לעזור לתמוך, אבל מי שבישר בשורות היו בני המשפחה".
"אסור לשאול את הילדים מה קרה להם בשבי אלא לחכות שהם יספרו, וחשוב גם לא לנדב להם מידע, אלא לחכות שהם ישאלו בזמן שלהם. וכשהם שואלים - לספר להם את האמת", הסבירה פרופ' לבני.
בלילה הראשון איש לא ישן. היו חרדות, היו שנבהלו מכל דלת נסגרת. בהתחלה הילדים לחשו. אחר כך התחילו לדבר. הצוותים הרפואיים שמעו מהם לא מעט דברים על תקופת השבי. לא הכול היה קל לשמוע.
"התכוננו לאנשים שחוזרים מהשבי שיהיו מאוד כבויים ומאוד מוצפים, ויצטרכו המון שקט", אמרה חבר, "וחזרו אנשים שהיו מאוד צריכים את המשפחות שלהם, היו צריכים מאוד לדבר ולספר ולשתף. אחרי 50 ומשהו ימים של שתיקה, הם באו עם רצון מאוד גדול לשתף".
פרופ' לבני סיפרה על התנהגויות שונות אצל הילדים ששבו: "היו ילדים וילדות שביקשו שלא יבוא לבקר אותם הרבה אנשים, כי הם עייפים, והיו כאלה שההמולה סביבם עשתה להם טוב. יש ילדים שמדברים ומספרים ומספרים, וזה מה שעושה להם טוב, ויש ילדים שמשתתקים יותר ומבקשים את השקט שלהם".
ד"ר בצלאל סיפרה על סיכויי השיקום של הילדים ששבו מהשבי: "למדתי שלילדים יש כוחות נפש וכוחות פיזיים גדולים מאוד, הם מפתיעים אותנו כל פעם מחדש. אני חושבת שהדרך היא דרך סופר קשה, והם יצטרכו ליווי לכל החיים. חלקם יהדפו אותנו עכשיו, ואנחנו נצטרך לקבל את זה ולא להכריח אותם, ולבוא אחר כך".
"אנחנו חושבים שהם יודעים מה היה פה, ואנחנו אפילו לא קולטים שב-55 הימים האלה שעברו, קרו פה המון דברים", אמר ד"ר דן שוורצפוקס, סגן מנהל בי"ח סורוקה. " הראינו לאחד השבים את הפוסטר שלו, הוא היה בשוק.אמרתי לו, שזה בקוסמוי, בפריז, בלונדון, 'בכל מקום אתה על הקירות'. הוא אמר 'מה?!', אני אומר לו: 'מה חשבת?', הוא אומר לי: 'אפילו לא חשבתי'".
"היה צריך לחשוף אותם לאט-לאט גם למה שקורה פה בארץ, בגלל כל מיני הנחות שגויות שהם הגיעו איתן", סיפרה עו"ס חבר. "הייתה שם לוחמה פסיכולוגית פר אקסלנס. שלא דואגים להם פה, לדוגמה. והיה צריך ועדיין לשקם את האמון. אנחנו מקשיבים להם, אנחנו מתווכים להם את זה שהם עברו באמת משהו מאוד קיצוני וגרוע, ושהיום הם פה, במקום בטוח, בחזרה איתנו, ושיש להם דרך ושכרגע אף אחד לא יעזוב אותם".
הצוות סיפר גם על ההתפתחות של הטיפול בטראומה שחלה מאז הפעמים הקודמות שזוועות שכאלו התרחשו בממדים שכאלה. "לניצולי השואה אמרו בזמנו 'תשכחו, לא היה, תהיו צברים גאים, תהיו חזקים'. אנחנו לא אומרים להם לא 'תהיו חזקים', ולא 'תשכחו'" אמרה פרופ' לבני. "העולם המודרני מתנהג אחרת בטראומות ממה שהיה בעבר. בעבר לא סיפרו לילדים את האמת, שיקרו להם. היום אנחנו במקום אחר".
"התפתחנו בטיפול ובפתיחות לדבר על טיפול", אמרה עו"ס חבר. "אנשים שהיו שבויים בסוריה ו-50 שנה אחרי, עדיין עוצמים את העיניים והם בסוריה כי אז הם לא טופלו. הם כולם אומרים שאז הם לא טופלו, והתביישו לבקש עזרה. היום כל השבים מדברים את השפה הזאת, הם יודעים שהם צריכים לקבל המשך טיפול, זה ברור להם".
לפרופ' אמתי זיו, מנהל בית החולים השיקומי המשולב בשיבא וטייס קרב בעברו, יש חשיבות מיוחדת לטיפול בשבויים: "אני מקורס הטיס של רון ארד, ואין ספק שנצרב בנפשי סיפורו המאוד-מאוד כואב והמאוד סימבולי, בתור האיש שלא השיבו".
פרופ' זיו סבור שלניסיון של הטייסים שחזרו מהשבי בסוריה אחרי מלחמת יום הכיפורים אין כמעט איך לעזור במשבר הנוכחי: "לחיילים כולם שישבו בשבי היה אמון מלא שהמדינה תחזיר אותם - והם צדקו, המדינה החזירה אותם. רבים מהם חזרו לטוס וחזרו לחיים עצמם. במקרה הנוכחי, לא מדובר בחיילים - מדובר באנשים שמתוך מיטתם נשבו על ידי גורם שאיננו מדינה, והם יוצאים מן השבי עם רמת אמון אפסית. האם יש להם עכשיו אמון
בכלל שיחזירו אותם?".
"הנה חזרו לא מעט חטופות וחטופים למדינה שאין להם בה אמון. רובם הגדול, בטח אלה ששוחררו מעוטף עזה, עקורים מביתם, ממשפחתם. חלק גדול ממשפחתם או עדיין נעדר, או עדיין חטוף, או נרצח בתוך התהליך. ולמעשה מצפים מהם לחוסן, 'הם יחזרו לחיים', 'בואו נחזור לשגרה'. אלה אמירות נטולות הקשר למציאות, וזה באמת גרם לי לחוש שאנחנו כחברה צריכים להבין שמדובר באירוע בסדרי גודל אחרים לחלוטין".
"הצפי לחזרה לחיים, לשגרה, הוא אירוע של מסע מתמשך לא רק של השבים והשבות, אלא של כולנו - כמשפחות, קהילות, מדינה, עם. המחויבות היא הרבה מעבר ללהשיב אותם. אנחנו רחוקים עוד מהשלמת המשימה הזו".
"אין ספק, גם ברמה הרפואית, כי הזמן לא עושה טוב לאף אחד מהיושבים שם, בטח לא הקשישים והחולים. כל יום שעובר, הפגיעה הנפשית ללא ספק תגדל, תעמיק ותהפוך למורכבת יותר לטיפול ולתמיכה. אנחנו בחרדה אדירה שאנחנו עלולים לפגוש עוד הרבה מאוד רון ארדים, וזה מעורר צמרמורת", סיכם פרופ' זיו.