7:30 בבוקר - עומס במיון של סורוקה
7:30 בוקר יום שני, החניה בביה"ח מלאה ברכבים, מרגישים שלא חזרנו לימי שגרה, יש לא מעט מטופלים במיון, נראה כי בלילה היה עמוס פה. גם אני מגיעה בדריכות לעוד יום, מעין תחושה שהיום יהיה עמוס מקרים, כמו שהיה אתמול, וכמו שכולנו מכירים מה-7 באוקטובר. מקבלת הודעה ממנהל המיון "צריך עו"ס למיטה 17, אני משיבה "אגיע".
8:00 אני מגיעה לחדרי במיון, לובשת את החלוק הלבן ויוצאת למיון הפנימי. אני פוגשת קשישה בת 82, כלתה משתפת שהמיטה של הקשישה נשברה והקשישה נחבלה מהנפילה. כעת הם מתקשים להתארגן לשחרור מהמיון וזקוקים להכוונה.
אני צועדת לכיוון ישיבת בוקר בשירות לעבודה סוציאלית. קוטעת את מחשבתי שיחת טלפון מגיא רכז החטיבה, הוא מודיע שהוא יוצא למילואים ומבקש שאמלא את מקומו. בלבי אני אומרת, 'אוי לא, איך אני הולכת לעשות את זה?' אני מאחלת לו (ולי) בהצלחה. אני יודעת ששלושה עובדים בחטיבה לא נמצאים, כולם מגויסים בצו 8. בנוסף, יש עובדת חדשה שרק הגיעה, המשמעות היא שהיא זקוקה לליווי ולחניכה מסודרת. כרגע, בהיעדרו של רכז החטיבה, נדרש ממני לבנות תוכנית עבודה מותאמת למצבת כוח האדם שיש לי.
9:00 מגיע קב"ן לשירות לעבודה סוציאלית בבית החולים, מידי יום אנחנו נפגשים ועוברים על רשימת החיילים המאושפזים בבית החולים, עושים מיפוי של צרכים ומעלים את הסוגיות שיש עם כל חייל. המטרה - לא לפספס אף חייל.
10:00 שירה מנהלת השירות לעבודה סוציאלית מתקשרת אליי, מבקשת שאצטרף אליה לפגישת עבודה עם טל מנהלת הסיעוד בחדרי ניתוח והתאוששות. זו פעם ראשונה בסורוקה שבחדרי ניתוח מבוצעים בו-זמנית כל כך הרבה ניתוחים ויש כמות כזו של משפחות. בזמן אמת התקבלה החלטה לסייע במפגש ובתיווך בין המשפחות לצוות גם במתחם ההמתנה לחדרי הניתוח. התגובות היו מאוד טובות והבנו שזה היה חיוני ביותר. לאחר הפגישה, שירה מבקשת שהיום אעביר תדריך יחד עם סיון רכזת שעת חירום לכלל העובדות בשירות על העבודה באתר מיידים - האתר הראשון שנפתח כאשר יש אירוע רב נפגעים בבית החולים. כלל הצוות צריך להיות ערוך לכל תרחיש ויש הרבה עובדות צעירות שצריך להדריך בתחום.
יום בבית החולים שקיבל את רוב הפצועים מהעוטף
11:00 החיילת שמותה נקבע ב-7 באוקטובר
11:00 אני שוב בדרכי לשירות לעבודה סוציאלית, קבעתי שיחה עם העובדת החדשה שהצטרפה לחטיבה. חשוב לי לפגוש אותה, ולראות מה שלומה.
בזמן הזה נכנסת חיילת למרכז המידע לקהל שממוקם בשירות ומבקשת לברר פרטים על חיילת שלה שמותה נקבע אצלנו בסורוקה ב-7 באוקטובר, כמו רבים אחרים לצערי. היא הגיעה כדי להשלים לעצמה את הסיפור – ביקשה לדעת מי טיפל בה ולנסות להבין אלו פציעות היו לה. התפקיד שלי במצבים כאלה הוא לתווך ולתת מענה רגשי לצורך, מכיוון שמידע ניתן רק על ידי רופא. אני יושבת לצידה, שומעת את הסיפור שלה, נותנת מידע על התהליך אצלנו, ובעיקר מכילה את הקושי. אני מביטה במפקדת הזו שהיא בעצמה ילדה, אני רואה את הכאב והעצב שלה, הדמעות שלה מתחילות לזלוג, ואני מרגישה איך הגולה שלי בגרון עולה. אני אומרת לה שהיא מפקדת מופלאה, ואני בטוחה שכל חיילת שלה מרגישה שהיא עולם ומלואו.
11:30 נפגעת מנפילת טיל באזור נתיבות
11:30 אני מקבלת שתי הודעות בו-זמנית. הודעה אחת ממנהל המיון שמבקש עדכון לגבי הקשישה. ההודעה השנייה היא הודעת טראומה. "רסיסים בגפיים, בת 25, פגיעות חודרות מרסיסים, כנראה נפילת טיל, אזור נתיבות". אני ניגשת לחדר טראומה, שם אני רואה בחורה צעירה ומבוהלת, אני עושה התערבות קצרה המותאמת למצב דחק. היא זוכרת היטב את רצף האירועים. היא הייתה בדרכה לעבודה, שמעה אזעקה ויצאה מהרכב וניסתה להסתתר. הייתה נפילה של טיל והיא נפגעה. היא מבקשת שאצור קשר עם בן הזוג שלה שיגיע לבית החולים.אנחנו מתקשרות לבן זוגה, שאומר לה "15 דקות אני אצלך". בזמן הזה אני איתה, לא עוזבת אותה, מלווה אותה לסי.טי. כשהבן זוג מגיע אני נפרדת מהם.
אני ניגשת שוב למשפחתה של הקשישה, אני מסבירה על האפשרות של שילובה בבית אבות באופן זמני או קבוע, והם מבקשים שאסייע להם בתיווך לבית אבות, הם החליטו בשלב הזה שאין להם את הכוחות הדרושים לטפל בה בבית, והם מעוניינים לשלב אותה בבית אבות בעיר.
12:15 אני נפגשת עם 4 סטודנטיות לעבודה סוציאלית. נוכח המצב, בית החולים אפשר גיוס של סטודנטיות שיכולות לסייע לנו עם המטופלים. אנחנו עושות היכרות קצרה, ומתכננות את סדר יום העבודה עם עו"ס נוספת בשירות שתהיה המדריכה שלהן בתקופה זו.
13:00 טלפון מאח אחראי במחלקה, יש חייל שהגיע אתמול, נפצע בדרום הרצועה בעזה, המשפחה מבקשת התערבות עו"ס. אני עולה למחלקה, פוגשת חייל מילואימניק שנפגע קל מרסיסים. הוא מבקש מהוריו לצאת מהחדר, מספר שכנראה מחר ישתחרר ושהוא רצה לדבר קצת. הוא שיתף אותי במה שעבר בלחימה עד אשפוזו, אנחנו יוצרים הבנייה של רצף האירועים, תהליך שמונע התפתחות פוסט-טראומה. בשיחה, אנחנו מתבוננים בכוחות, בסגנון ההתמודדות ובגורמי התמיכה הקיימים.
13:30 העובדות בשירות מגיעות, ואנחנו מעבירות להן תדרוך קצר על מאפייני ההתערבות בחדר טראומה, ובמשבר אקוטי. אנחנו מבינים שהלחימה עוד תימשך ועם כל הכאב והעצב, כנראה שעוד נפגוש פצועים ואנחנו נערכים לתת מענה מקצועי ומדויק לפצועים ולמשפחות שיגיעו.
14:00 מגיעים שני חיילים עם פגיעת רסיסים
14:00 מתקבלת הודעת טראומה על הגעתם המיידית של שני חיילים עם פגיעות רסיסים בגפיים. כל חייל שמגיע אני מחסירה פעימה. אחיינים שלי משרתים בצבא בימים אלו, חלק בצפון וחלק בתוך עזה. אני הולכת לחדר הטראומה. אני משננת ומזכירה לעצמי מה התפקיד שלי, ומה יעזור לי לבצע את התפקיד שלי בצורה הטובה והנכונה ביותר.
חייל אחד בהכרה, השני קיבל חומרי הרדמה ואין לי אפשרות לגשת אליו. אני עובדת בתיאום מלא עם קצינת הנפגעים של הצבא ליצירת הקשר עם משפחות החיילים וקבלתם אצלנו בסורוקה.
חדר הטראומה מלא אנשים, צוות רפואי נרחב, צוות סיעודי, מזכירות, עובדי רנטגן, עובדי ניקיון, סניטרים. אחרי שהחייל השני משוחח עם המשפחה שלו ועד שהוא יוצא לסי.טי אני ניגשת אליו. אני מבצעת התערבות שמותאמת למשבר אקוטי - התערבות מהירה וממוקדת המסייעת למטופל להגיע למצב של תפקוד יעיל. בחדר הסי.טי מתקבלת החלטה כי חייל אחד יעלה לחדר ניתוח, והחייל השני יוצא למיון הכירורגי. בזמן הזה מגיע אחד החברים שלו מהיחידה, הם מתחבקים, ומדברים. ההורים בדרך, הם מגיעים מאזור רחובות.
14:30 אני מקבלת עדכון מהעובדות בשירות לגבי החיילים המאושפזים אצלן במחלקה: האם כל החיילים ראו עו"ס? האם יש צורך במעורבות של אנשי טיפול נוספים? קב"ן, פסיכיאטר? האם עלה משהו חריג אצל החיילים? סימפטומים? מחשבות חודרניות? מה שרלוונטי לקב"ן אני מעבירה לקב"ן שנמצא בבית החולים. אני מבינה כי שיתוף הפעולה בין כלל הגורמים המטפלים בבית החולים יחד עם גורמי הטיפול בצה"ל קריטי למתן טיפול מיטיב לחיילים ולמשפחותיהם ואנחנו עובדים על כך מדי יום.
15:00 אני חוזרת למיון. המשפחה של החייל הגיעה, אני משוחחת עם בני המשפחה, מבקשת מהרופא שטיפל בו בחדר טראומה למסור להורים פרטים על הפציעות והתוכנית הרפואית הצפויה.
16:00 מורידה את החלוק
16:00 אני נכנסת למשרד במיון, מסתכלת על הכריך שהבאתי איתי, שעוד חשבתי שאצליח לאכול אותו בנחת. אני מורידה ממני את החלוק שלבשתי בבוקר. אני מודה לו שהיווה שריון עבורי, שריון שהגן ושמר עליי וסייע לי בביצוע ריבוי המשימות שלי להיום.
16:30 מגיעה הביתה מכינה לעצמי קפה חם ויושבת עם הילדים בסלון. אני בכוננות היום, מתפללת שיהיה ערב שקט במיון.
20:00 "חייבים שתגיעי"
20:00 טלפון מחדר טראומה, "הדר? הגיע פצוע אלמוני מתאונת דרכים, הוא פצוע קשה, אנחנו חייבים שתגיעי". "אני מגיעה", אני משיבה. אני מנשקת את הילדים ומאחלת להם לילה טוב, צועקת לבעלי 'אל תשכח להדליק לי את הדוד' ויוצאת.
20:30 אני מתבשרת כי הבחור שהגיע עלה למחלקת טיפול נמרץ. בעבודה משותפת עם השוטר הקהילתי, ועם קצין נפגעים של המשטרה, אנחנו מאתרים משפחה. אני מתקשרת לאח ומבקשת ממנו להגיע לבית החולים.
21:00: מסוק נוחת, יש חייל במצב אנוש
21:00 הודעת טראומה נוספת. מסוק נוחת כעת בבית החולים, יש לנו חייל במצב אנוש, וחייל נוסף במצב בינוני. בחדר טראומה אני חוברת לר"מ 2 - יחידה של חיל הרפואה בבית החולים - ולקצינת נפגעים, ובכוחות משולבים מבצעים זיהוי לחיילים. החייל במצב בינוני מצליח כמעט בקושי להגיד להורים "אני בסורוקה, תבואו". הוא מבקש ממני להשלים את השיחה איתם, לוחש לי 'שלא ידאגו אני פנתר'. אני משוחחת עם ההורים, אומרת שאני לידו ושאחכה להם שיגיעו. אני מוסרת להם את מספר הנייד שלי.
22:30 האח של הפצוע בתאונת הדרכים מגיע. אנחנו הולכים יחד לרופא שטיפל באחיו, ובשיחה הוא מקבל את כל המידע הרפואי. אני מציעה שנלך יחד למחלקה לטיפול נמרץ, שם יוכל לראות ולזהות אותו. בבוקר, אעביר את המקרה לעו"ס המחלקה, והיא תמשיך את הליווי.
23:30 אני חוזרת לחייל, הוא עלה לחדר ניתוח. אנחנו מתקשרים יחד להורים שמוסרים שהם בחניה. אני יוצאת לקראתם מחכה להם, ומובילה אותם לחדרי הניתוח. אני מוסרת לצוות כי ההורים של החייל הגיעו, ותוך מספר דקות יוצא רופא, שמספר כי הניתוח הסתיים בהצלחה, והחייל יעבור ככל הנראה למחלקה אורתופדית.
01:00 חוזרת הביתה
01:00 אני חוזרת הבייתה, עייפה, מחכה למקלחת ולמנוחה.
בשעה 2:30 הטלפון מצלצל - תגיעי בבקשה למיון ילדים, יש פה מקרה של קטין בן 15 שהגיע ללא ליווי של הורים. אני מוסרת שאני מתארגנת ואגיע עוד מעט. אחרי 10 דקות האחות מתקשרת, ומוסרת כי אין צורך בהגעה, ההורים הגיעו והם לצידו. אני נושמת לרווחה, ומקווה שאצליח לישון לפחות עד שהשעון מעורר יצלצל ויזכיר לי שיום חדש מחכה לי.