בימים שלפני שבעה באוקטובר תיכננה רעות פלונסקר, פסיכולוגית קלינית, את חזרתה לעבודה לאחר חופשת הלידה, אלא שאז פרצה מתקפת חמאס והיה לה ברור שהכול עומד להשתנות. "החדשות התחילו להגיע, וגם השמועות מחברים שהיו במסיבות הטבע שהתקיימו באזור ונמלטו", היא משחזרת.
רעות וכמה ממכריה הבינו די מהר שיהיה צורך לתמוך באלה שברחו מהמסיבות בדרום באותה שבת, מה שהוביל אותם להקים במהירות מערך סיוע. כבר למחרת החלה הקבוצה לפעול בנושא ולגייס מטפלים מתאימים שיש להם ניסיון בטיפול בטראומה, אך גם כאלה שמכירים את עולם המסיבות ויודעים לעבוד עם אנשים שצרכו חומרים משני תודעה. "בהתחלה לא היו לנו עדיין נתונים, אבל היום אנחנו יודעים להגיד שכ-70 אחוז מהמבלים בפסטיבלי המוזיקה בשבעה באוקטובר היו תחת השפעה של חומרים כאלה ואחרים. אני וחבריי מגיעים מתחום מזעור הנזקים הפסיכדלי, ואנחנו נוטלים חלק בעשור האחרון במיזמים שונים, שבמסגרתם אנחנו מגיעים למסיבות ופסטיבלים ומקימים מרחבים כדי לסייע לאנשים שעוברים חוויות מורכבות תחת השפעת חומרים פסיכדליים וחומרים בכלל", היא אומרת.
כך למעשה קמה עמותת "לב בטוח", שתומכת ומסייעת לנפגעי פעולות הטרור במסיבות בעוטף עזה. לצורך תפעול המערך קם אתר אינטרנט, והפניות לא איחרו להגיע. "כבר בשבוע הראשון קיבלנו יותר מאלפיים פניות", אומרת פלונסקר. כיום מטפלת העמותה בכ-800 שורדים, ופלונסקר משמשת כסמנכ"לית המערך הטיפולי. ראוי גם לציין כי אף שמסיבת הנובה הייתה הגדולה והמוכרת ביותר באזור עוטף עזה באותה שבת, התקיימה במקביל באותו אזור מסיבה נוספת, קטנה יותר, בשם פייסדאק, וכן סופ"ש הכנה של צוות אירוע המידברן, שהיה אמור להתקיים חודש לאחר מכן.
כמו תחנת מוניות של טיפול
"להיות מטפל בימים הראשונים שאחרי שבעה באוקטובר היה כמו להיות תחת מתקפה בלתי פוסקת של קריאה לעזרה, מתקפה של צרכים", מספרת ד"ר טל שני-אור, פסיכולוגית שיקומית ונוירופסיכולוגית, מטפלת ומדריכה בעמותת "לב בטוח". "אני חברה בעשר קבוצות וואטסאפ של מטפלים, ובכולן היו אלפי בקשות לעזרה מכל הסוגים, והסתערתי על המשימה. המחשבה שהמתקפה הזו קרתה במסיבת טבע גייסה אותי, דווקא בגלל שאני מחוברת לקהילת מוזיקת הטראנס".
מי שעוד התגייסה למערך הייתה נופר וסרברוט, קרימינולוגית קלינית ופסיכותרפיסטית, שמספרת כי הקריאה לעזרה הייתה מבחינתה כמו צו 8. "הטלפון לא הפסיק לעבוד ואנשים רק רצו מישהו לדבר איתו. קבוצת המטפלים של העמותה הרגישה בהתחלה כמו תחנת מוניות של טיפול. היינו מקבלים את השם ואת מספר הזיהוי, והיינו מעדכנים שלקחנו את הפנייה".
שלושתן מעידות כי לנוכח היקף האסון, כזה שמדינת ישראל לא ידעה כמותו, רבים מהמטופלים שפנו בימים הראשונים רצו להבין קודם כול מה הם בכלל מרגישים. "היו הרבה שבאו ושאלו 'האם אני בסדר?'", אומרת פלונסקר, "זו הייתה שאלה חזקה בהתחלה, והייתה המון עבודה בלהסביר להם שמה שהם חווים ומרגישים נורמלי. הפרעת דחק אקוטית שכוללת סימפטומים של קשיי שינה, חרדה ופלאשבקים היא הגיונית כתגובה לאירוע כזה קשה, ולא בהכרח תתפתח לפוסט טראומה".
ד"ר שני-אור מוסיפה כי "עזרנו למטופלים להבין שהם בשוק, שהגוף עוד בעיצומו של אירוע. האירוע חלף אבל התגובה של המוח לטראומה היא כאילו נדלק כפתור של 'איום', של מצב חירום, ואצל רבים מהם הגוף נשאר עדיין בתוך זה, במה שנקרא 'הפעלת יתר של המערכת הסימפטתית', והיה צורך לווסת אצלם את מערכת העצבים. עם חלקם היה אפשר לדבר על הסיפור ועם אחרים עבדנו קודם על חזרה לאיזון, שקודם יישנו, יאכלו ויצאו מהמיטה, ורק אז יספרו מה קרה".
מה שעוד השפיע על אופן השיח בקליניקה היה העובדה שהאירוע לא הסתיים באותו יום. "זה היה אירוע מתגלגל, והכול היה מאוד לא ברור בשבוע-שבועיים הראשונים", אומרת וסרברוט, "אי ודאות ליוותה את השורדים, ואני זוכרת את השיחות קורעות הלב שהם קיבלו על חבר טוב שהם לא ידעו מה איתו והתברר בסוף שנרצח. יש לי מטופל שהגיע למסיבה עם חבורה של 30 מבלים, ותשעה מתוכם נרצחו, ומטופל אחר שמתוך 12 אנשים, רק ארבעה שרדו. הטיפול שלהם הוא לא רק בטראומה הפרטית שלהם, אלא גם בהתמודדות עם מלחמה ממושכת, אובדן ואבל על החברים שנרצחו. וגם עבורנו המטפלים, למרות שנות הניסיון הרבות שלנו, הרגשנו בשדה טיפול חדש, והיו רגעים ששאלתי את עצמי במה אני עכשיו מתמקדת - בהתקף החרדה שהמטופל עובר כאן ועכשיו? באבל? בתחושות האשמה? בטראומה מהעבר שפתאום קופצת ומרימה את ראשה שוב?"
טראומה מהעבר שצפה מחדש לאחר אירוע טראומטי היא תופעה מוכרת. "חוויית חוסר האונים ומנגנוני ההגנה שהגוף הפעיל בעבר ולא עברו תהליך עיבוד פגשו בשבעה באוקטובר טראומה, ועוד כזו גדולה, שהציפה דברים שהיו שם בעבר, אם פגיעה מינית, פיגוע שנכחו בו או אפילו תאונת דרכים", מסבירה וסרברוט.
"יש אנשים שלא יוצאים מהבית עד היום"
הסיפורים שנתקלו בהם כמעט בלתי נתפסים. "קשה להאמין שקיים כזה רוע בעולם, אלה סיפורים שהשטן לא ברא", אומרת וסרברוט. לדברי פלונסקר, כל אחד מהשורדים חווה סיפור בריחה מעט שונה. "היו שורדים ששהו במיגוניות, חטפו רימונים ולא יכלו לזוז, או נפצעו, בעוד אחרים היו צריכים להזיז גופות כדי להצליח להימלט. היו גם מי שברחו ורצו לכיוונים שונים. לעיתים, תלוי לאן רצו, ראו מראות קצת פחות קשים בדרך, אבל שמעו את הכדורים שורקים מסביבם והרגישו כמו ברווזים במטווח, כשרצו בשדה ואנשים נפלו לידם. היו שורדים שהסתתרו באזור המסיבה והיו עדים לאירועים מזעזעים".
החוויות השונות השפיעו גם על האופן שבו חוו השורדים את הטראומה. "הרבה פעמים במצב של טראומה הגוף מוכן לפעולה, אז אלה שברחו יכלו לפחות לרוץ ולהפעיל את הגוף, לעומת מי שהסתתר וחווה מצב של קיפאון. אנחנו יודעים מהספרות שפעמים רבות מי שמוגבל מלפעול בזמן אירוע טראומתי, הסימפטומים שלו עוצמתיים יותר כי התגובה, הצורך לפעול, נאגרת בתוכך", אומרת ד"ר שני-אור.
מצבם של השורדים כיום תלוי מאוד במה שראו וחוו, אך רובם מחלימים מהפרעת דחק אקוטית. "אצל רוב השורדים הסימפטומים היו קשים בהתחלה והיום הם נמצאים בתהליך החלמה", אומרת פלונסקר, "הם חוזרים לעבודה ולחיים חברתיים, לצד החרדה והאבל על החברים שנרצחו. ומן העבר השני, אנחנו נתקלים גם באנשים שנמצאים במצבים קשים מאוד ולא יוצאים מהבית עד היום", לדבריה, יש הרבה שורדים שאפשר כבר לאבחנם כמתמודדים עם פוסט טראומה. "עבר מספיק זמן כדי להבין שיש להתייחס לזה בצורה הזו אצל מי שהסימפטומים התקבעו והם עדיין חזקים, של פלאשבקים, זיכרונות חודרניים וקשיי שינה משמעותיים". עוד היא מוסיפה שעד היום מקבלת העמותה פניות חדשות, "דווקא הפניות שמגיעות מאוחר יותר הן של מקרים קשים יותר, אנשים שהבינו שמצבם לא משתפר ואז החליטו לפנות".
"הרגשתי מוצפת בתחושות של גועל וכאבה לי הבטן"
הסיפורים המזעזעים ששמעו המטפלות בחודשים האחרונים כללו גם עדויות לפגיעות מיניות שביצעו מחבלי החמאס באותה שבת. "כשהתחילו להגיע העדויות, באיזשהו מקום לא רציתי להאמין שזה נכון. היה לי קונפליקט פנימי", אומרת פלונסקר, "יש משהו שרוצה להדוף את זה, כי אלה דברים שקשה להכיל ואנחנו רוצים להרחיק אותם מהתודעה". לקראת משלחת האו"ם בהובלתה של תת מזכ"ל האו"ם פרמילה פאטן, התבקשה עמותת "לב בטוח" לאסוף עדויות קשות אלה. "מי שהתחבאו באזור המסיבה היו עדים ממקום המסתור לאונס קבוצתי, רצח, השחתה של גופות, כריתת איברים", היא אומרת, "אחרי איסוף המידע הרגשתי נורא, גם פיזית. הרגשתי מוצפת בתחושות של גועל וכאבה לי הבטן, זו הייתה חוויה קשה מאוד. מישהי מהמדריכות הציעה שנדבר, ודיברנו קצת כדי לשחרר את זה".
גם וסרברוט הרגישה צורך לשוחח עם אחת המדריכות בעמותה לאחר מפגש מורכב וקשה עם אחד השורדים. "למרות הידע והניסיון שלי, והמומחיות שלי בנושא פגיעות מיניות, העבודה עם התכנים של הניצולים מהנובה הייתה עולם אחר לגמרי. כמה שבועות אחרי שבעה באוקטובר הגיע אלי מטופל שנמלט מאזור המסיבה והיה חשוף לפגיעות מיניות קשות מאוד. התיאורים היו גרפיים ומאוד קשים לשמיעה. הרגשתי שכל הגוף שלי כואב. כל האזורים שהוא תיאר בעדות, הבטן שלי, האגן, החזה, פשוט הרגישו תפוסים וכואבים. ופניתי לרעות בסוף המפגש כי הרגשתי שאני צריכה לדבר, לאוורר את זה מעט מהראש שלי".
באירוע אחר, מספרת וסרברוט, העדויות על קולות הירי החזקים ששמעו המטופלים בזמן שברחו פגשו אותה בחייה האישיים. "זה היה אמצע הלילה, וירד גשם בחוץ, והטיפות שפגעו בסנטף בגג הבית עשו רעש חזק מאוד, ופשוט התעוררתי בבהלה, הערתי את בעלי כי חשבתי שיש יריות מחוץ לבית".
ד"ר שני-אור מסבירה כי "כשנעשה עיבוד של אירוע שמעורבת בו סכנה קיומית, אז גם את נחשפת לאירוע של סכנה קיומית, ולפעמים זה מפעיל בגוף תגובה למצב. זה דורש המון מיומנות והרבה הקשבה עצמית. אני זוכרת פגישה שאני ממש חוויתי עם המטופלת את הרגעים שהיא בורחת בשדות ואין לה מים, והרגשתי את הצמא הזה בעצמי".
"בזכות המטופלים, הרגשתי שגם אני חייבת לחזור לרחבה"
כדי להתמודד עם הסיפורים המורכבים, המטפלות מספרות כי הן מקפידות להקיף עצמן בדברים שעושים להן טוב. "אני מקפידה על ספורט, לצאת לרוץ, ולבכות גם תוך כדי. לשים פלייליסט חזק ולרוץ ותוך כדי לחשוב על עצמי או על המטופל", אומרת וסרברוט.
אצל פלונסקר, המקום הבטוח הוא חוף הים. "גדלתי ליד הים, כך שבשבילי הוא משמעותי. אם יש לי יום קשה אני הולכת לשם ולוקחת לעצמי רגע לנשום. מעבר לזה, אנחנו גם תומכים אחד בשני כקהילה. אם יש רגע קשה, אני אדבר עם חבר או חברה מהעמותה, אנחנו עוזרים אחד לשני לעבד את הדברים. בסוף אנחנו לומדים פה שדה חדש. אנחנו כותבים את הספרות שאולי מישהו יוכל ללמוד ממנה בעתיד".
ד"ר שני-אור, שמחוברת בעצמה לקהילת מוזיקת הטראנס, מספרת שקיבלה רוח גבית מהמטופלים לחזור בעצמה לרחבה. "בהתחלה לא הרגשתי שזה בסדר לחזור לרקוד וליהנות, אבל אחרי שהבנתי שגם עבורם החזרה לרחבה היא מטרה בפני עצמה, הרגשתי שגם אני חייבת את זה לעצמי. אחד הרגעים המשמעותיים היה לרקוד ברחבה ולעבור את הזריחה, לעבור בשלום את השעה 6:30 בבוקר, זה היה אינטנסיבי. במסיבה הראשונה שחוויתי את זה, הרגשתי שזה מחזיק אותי. אלה היו תחושות מעורבות של עצב ושמחה, אבל גם הכרת תודה על זה שיש לי קהילה שאני יכולה לשמוח ולחגוג איתה את החיים".
בסיום הריאיון, הן לא שוכחות לבקש להעביר מסר לכל מי ששרד את הנורא מכול. "מי שמרגיש שהוא זקוק לתמיכה, אנחנו כאן. כל תגובה היא תגובה נורמלית. זה נורמלי לפחד, זה נורמלי לחשוב על דברים, וזה נורמלי שהמחשבות מציפות. גם לי יש חלומות שאני במנהרות חמאס", אומרת פלונסקר. ד"ר שני-אור מוסיפה כי פעמים רבות הבושה והאשמה חוסמות אותנו מלקבל עזרה. "יש מי שמתחילים להשוות את עצמם, 'יש עכשיו אנשים חטופים אז אני אקבל עזרה? אני צריך להגיד תודה שאני בסדר', אבל קושי הוא דבר סובייקטיבי והכול בסדר".