בבוקר 7 באוקטובר התעוררה ישראל למציאות חדשה. המלחמה שפרצה באותו יום שינתה לא רק את פני המדינה אלא גם את חייהן של אלפי משפחות ישראליות. רבים גויסו למילואים, ובני – ובעיקר בנות – הזוג שלהם נשארו בבית עם הילדים. לבד. ארבע נשים משתפות עם מגזין N12 את סיפוריהן האישיים, חושפות את אתגרי היום-יום בניהול הבית, את השאלות הקשות של הילדים ואת ההשפעה על מערכת היחסים הזוגית.
"לא אוכלת. לא ישנה. חיה על קפה וסיגריות"
"7 באוקטובר דפק לנו בדלת כמו לכל מדינת ישראל. באותו בוקר יצא נעם לרכיבת אופניים בצפון הארץ וראה את החדשות רגע לפני שהתיישב על מושב האופניים. כמו שהגיע לשם, ככה הוא חזר הביתה. בזמן הזה אני ארזתי מזוודה, את הילדים ואת הכלבים ונסעתי איתם להורים שלי, מרחק רבע שעה נסיעה. היה לו ולי ברור, בלי לומר מילה, שהוא יגיע הביתה, יארוז דברים, יעלה על מדים ויגיע להיפרד מהילדים וממני.
"איזה מסע עברנו מאז... מחשבות מקפצות בין התא המשפחתי שלנו ובין המדינה הבוערת, בין הזוועות שראיתי לחיפוש אחר פיסת מידע שתעזור לי להבין מה איתו שם. שבועיים שהייתי בהם כמו זומבי. לא אוכלת, לא ישנה וחיה על קפה, מים וסיגריות שהפסקתי לעשן אותן בדיוק שבוע לפני כן.
"מתוך ההבנה שיש שני ילדים שתלויים בי, אני מתפקדת איתם על אוטומט, מחבקת ומנשקת ובלילה מתפרקת.
"כשהוא חוזר הביתה אני בולעת רוק ונכנסת לדמות, נשארת חזקה בשבילו. פועלת גם שם על אוטומט, מנתקת את הרגש ומתנהגת ממש כאילו יש לי עוד ילד בבית. שיאכל טוב, שיישן טוב. מנחה אותו איך להתנהל בבית ומה לתת לילדים, ובעיקר הכביסה. אוי, האובססיה לכביסה. שהמדים יהיו נקיים, חלקים ומגוהצים ושיהיה שובל של ריח כשהוא הולך. כאילו במדים המבושמים תליתי את כל תקוותי.
"לרגע שכחתי את עצמי. שומעת מהסביבה הקרובה שנשארה שאני לא אני. אבל אולי זו אני בגרסה קצת אחרת, אולי זה חלק ממני שתמיד שמרתי את עצמי ממנו?
"ממשיכה להתנהל, כאילו מִתרגלת ואולי גם מְתרגלת, מְתרגלת את החיים בלעדיו. החבר הכי טוב שלי, השותף שלי לחיים ולבית, אבי ילדיי הפך מ-100% ל-0% ברגע. חוששת להתקשר, שמא אפריע. ובעיקר, החשש לשמוע את המענה הקולי שיחדיר בי חרדות שגם ככה שם. לפחד מכל דפיקה בדלת, לקפוץ מכל שיחת טלפון, אבל להתעקש להשאיר את הסלולרי על צלצול אף שבחיים הקודמים לא הייתי מסוגלת לשמוע את הצליל והוא היה על מצב רטט קבוע.
"החיים שנמשכים ותחושת הלבד השאירו אותי מתפקדת. אני אני, אבל אחרת. מוקפת במשפחה הקרובה שמחבקת, ועם זאת עם המחשבות שלי אני מתמודדת בלי לשתף ובלי לבקש עזרה. כאילו מקווה שיבינו אותי מבלי שאדבר. התמודדות עם קשיים יום-יומיים לבד. לקנות מקרר חדש ולנסות להתייעץ מרחוק, כאילו מפחדת לאכזב. אלה דברים שעשינו יחד, אבל כמובן המקרר יחליט לגסוס דווקא כשהוא שם ולא זמין. צלחתי את זה.
"אתגר נוסף שהגיע הוא הצורך הברור ברכב נוסף. הוא שם עם הרכב ואני פה, מבקשת מאימא, כמו מתבגרת, את הרכב שלה, אבל ברור לי שאני צריכה עצמאות. אז אני יוצאת למסע נוסף לקניית רכב, בלעדיו. גם את זה צלחתי. בליווי צמוד של אימא, כאילו לא אוכל להתמודד עם זה לבד. וכל זה, עם שני קטנטנים שמתלווים אליי.
"מגיע אוגוסט והוא שוב מגויס. הכנה לכיתה א' של הבוגרת שלי, וגן עירייה של הקטן, אחרי שלוש שנים בבית. וגם שם החוסר שלו מורגש. מוותרת על הרצון והכוח שלי בשליטה, שמה את עצמי על הולד ומצד שני כבר יודעת מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה, כנראה, ב'יום שאחרי'.
"אופק עלתה לכיתה א' וסהר לגן חובה, נעם במילואים ואני נשארתי בבית, לפתח את עצמי ואת החלומות שלי. לקח לי זמן לדבר על הדברים, לקח לי זמן לדעת לבקש עזרה, לקח לי זמן מול נעם, ועד היום אני עוד לומדת. המזל שלי שיש לצידי שותף. מ-0% עלה לקצת יותר. הוא קורא אותי, מבין אותי ונותן לי את מה שאני שכחתי לתת לעצמי. יש לי מקום בתוך הכאוס הזה, יש אותי, קצת אחרת".
"בדידות עצומה להיות אשת מילואימניק"
"איזו בדידות עצומה זו להיות אשת מילואימניק. אני מבינה שהגיע הזמן לעזוב את בית התוכנה שהייתי שותפה בו, להתקדם ולהקים עסק חדש. אני כל כך צריכה אותו לידי, להתייעץ, לקבל תמיכה רגשית. גם כשהגיע לביקורים, הוא היה מוצף ותשוש עד מעל הראש. לא היה לו פנאי להכיל את מה שאני צריכה. אני לגמרי לבד בתוך הדבר הזה ומנהלת שגרה כל כך אינטנסיבית מהבוקר עד הלילה, ללא הפסקה".
"ב-7.10 ערן, בן זוגי, עזב אותי ב-11 בבוקר לגבול לבנון והשאיר אותי עם תינוק בן 11 חודשים למשך חמשת החודשים הבאים. חמישה חודשים שנמתחו כמו מסטיק, היו חסרי התחלה, אמצע וסוף, והשאירו אותי בבדידות ובחרדה איומה".
"החלק הכי קשה בלהיות אשת מילואימניק היה מגיע בסוף היום. בבוקר, כשהשמש זורחת, קל להיבלע בחדוות העשייה. בסוף יום, הרבה אחרי ההרדמה (הקשוחה) מזדחלת לה המועקה והחרדה. הבן שלנו, שרק התחיל להסתגל לגן, היה קם כל שעתיים בבכי 'אבא, אבא' ומתחיל את הבקרים שלי בארבע בבוקר. הכלבה מצידה גם התחרפנה, הייתה עושה צרכים בבית והפכה מטרד לשכנים".
"רוב נשות המילואימניקים שאני מכירה פוטרו או עזבו את מקום עבודתן. אבל אני בתוך הטירוף הזה החלטתי שאני מקימה עסק חדש. תחושת המיצוי הדהדה עוד לפני המלחמה, אבל ה-7.10 העצים את הכול. הוא אפשר לי להסתכל פנימה, ולהגיע לכל מיני תובנות - גם אישיות ומקצועיות וגם חברתיות - לאומיות".
"אחרי שנים שבהן עבדתי עם מאות עמותות כיזמת חברתית וכשותפה בבית תוכנה חברתי, נוצרה עבורי הזדמנות והייתי חייבת לנצל אותה. ראיתי איך המגזר העסקי נרתם במלוא הכוח לשיקום העוטף ותמיכה בקהילות המפונות בצפון, אך הכספים מפוזרים בצורה לא יעילה ולמטרות צולבות ומכאן נולד Impact Tech Ventures, שמלווה עמותות וחברות בתעשייה לעשות יותר אימפקט".
"ואז הגיע הקמפיין. ערן, בן זוגי, רץ למועצת העיר ברשימת 'האיחוד הירושלמי'. הוא קצין בכיר, מגויס כבר חמישה חודשים בסבב א', אין לו שנייה פנויה. הטיימינג של הבחירות היה גרוע ולכן הצטרפתי לצוות ניהול הקמפיין עם סכין בין השיניים. כי המדינה שלנו בקריסה. צריך אנשים טובים, וערן הוא הכי כזה. אני עושה את זה למען ירושלים, אבל גם למענו. ואין ספק שזו הייתה הקרבה מאוד גדולה".
"הכול מאוד כאוטי. בין סבב א' לסבב ב' זכינו לחודשיים של 'שגרה'. לא הספקנו כלום והנה הוא עולה שוב על מדים, סבב ב' מתחיל. הוא חוזר לחופשות קצרות וצולל לתוך העבודה שלו, המשימות שלו, המיילים. אני עם העבודה שלי. ואיפה הזוגיות? גילינו את ההליכות בבוקר, כשלוקחים את הילד לגן ברגל, זה אושר אמיתי. את מגלה מחדש את כל הדברים הקטנים של היום, החיים עצמם. בשישי בבוקר, הולכים ביחד לחדר כושר, ואז יושבים בבית קפה ומסתובבים ברחובות הירושלמיים שאנחנו כל כך אוהבים. כבר לא מעניין יותר לטוס לחו"ל, השגרה היא פתאום המרכז".
"כל ביקור של ערן טרף את הקלפים. בהתחלה 'תני לי דקה להתרגל אלייך שוב' ואז הפרידות שוברות הלב האלה, איך אפשר בכלל לתאר אותן. 280 ימי מילואים ואנחנו שילמנו (ועדיין משלמים מחירים עצומים). זו תחושה איומה לדעת שהממשלה פועלת להעביר את חוק הגיוס, בזמן שמעטים כל כך נושאים בנטל הזה".
"את הפחד שהרגשתי באותו רגע קשה להסביר"
"קיוויתי שישכחו אותו, שאיכשהו יפספסו. לא עבר הרבה זמן עד שהנייד שלו צלצל. זה היה רגע של שבר אחרי תשע שנים ביחד. באותה נקודה הבנתי שהוא לא רק שלנו. את הפחד שהרגשתי באותו הרגע קשה להסביר. איך אפשר פשוט לעלות על מדים ולעזוב שני ילדים בני פחות מ-4 ואישה בהיריון מתקדם? כשראיתי את העיניים שלו חדורות כל כך אחרי ההלם של הבוקר הנורא ידעתי שאין לנו שום אופציה אחרת. ותוך כדי שאנחנו אורזים את התיק לזמן לא ידוע הדמעות שלי פשוט ירדו מעצמן. לא היה לי אוויר. הוא עוזב הכול, מחבק ומרגיע. אבל איך אפשר להירגע?
"יקירוש הוא העוגן שלי. בביחד שלנו אני יכולה לאבד שליטה ולשחרר. הוא נותן לי ביטחון כשהוא לצידי וכשאנחנו ביחד, והביחד חזק מהלבד. כמה שאני מפחדת מהלבד. בירח הדבש שלנו הוא רצה לעשות אומגה. ואני? הכי רחוק שהסכמתי בעברי היה נסיעה ברכבל סופר-איטי – רק אנחנו ועוד זוג בגיל השלישי. למרות הפחד והשיתוק שהרגשתי שמתפשטים לי בכל הגוף, ידעתי שעם יקיר אני בטוחה. ונחשו מה? עשיתי את זה. פעמיים. (נשים בצד את שטף הדם הכחול שעשיתי לו על היד ושליווה אותו כל הטיול.)
"יש משהו בקריאה להתייצבות הזאת. הצבא קורא ועוקרים לי אותו מהבית ומהחיים שלנו לזמן לא ידוע. ההתגייסות הזאת כל כך מפתיעה ומטלטלת, מקרבת ומרחיקה בו-זמנית. פתאום מעריכים יותר כל רגע יחד, את הבסיס הזה שבנינו ואת איך שיקיר מצליח להיות עמוד איתן מולי ומול הילדים. ולא בא לי להמר על זה.
"20 יום אחרי תחילת המלחמה נולד רום. רום הקטן שלנו. והיום הוא כבר תינוק גדול. ריף כבר בן 4 וחצי ואון בן 3. בהתחלה נראה לי בלתי אפשרי לגדל שלושה ילדים ובהם תינוק שרק נולד, כשאני לבד. אבל הדרך הזאת של הלבד, ההתמודדות הזאת, הצמיחה בי המון כוחות שלא ידעתי שקיימים בי. ועם כל הכוחות שבי, הכוח של יקיר ושלי יחד חזק הרבה יותר מהלבד.
"וככה כבר כמעט שנה שאנחנו מנהלים שגרה. אפשר לקרוא לזה שגרת מלחמה. כמה חודשים שיקיר מגויס לחזית, ואני מגויסת לעורף, אימא עורף. ובין לבין יש אפטרים, ושאלות מצד הילדים: 'למה אבא הולך?', 'מתי הוא יחזור?', שחרור זמני וחזרה לשגרה 'אמיתית' עם עבודה והכול – ואיך אפשר בלי דריכות לקראת הטלפון וההתגייסות הבאה?
"שגרת מלחמה".
"הקול הפנימי שלך צועק לך דייייי"
"איך הגענו למצב הזה, שלפני 11 חודשים נעלתי את דלת הבית במטולה בפעם האחרונה, שלחתי את האיש שלי לשדה הקרב, ואני, אני הפכתי להיות רובוט. ככה זה, כשעובדים על אוטומט מרגישים כמו רובוט. אבל אין דרך אחרת, אני מרגישה שאין לי דרך אחרת. מצב רובוט עוזר להדחקה, עוזר להחניק ולהחזיק את הדמעות ובגדול עוזר לא להרגיש.
"לא להרגיש כאב או געגוע, לא להרגיש אכזבה, פשוט לא להרגיש. אבל אז פתאום מגיע רגע שבו את הכי לא מוכנה. וברגע הזה משהו בליבו של הרובוט נסדק וגם אלייך זה מחלחל. מחלחלת הרגשת הבדידות שעוטפת אותך מהיום שהוא יצא לקרב. מחלחל הפחד, עליו, על הילדים, על עצמך, מחלחל הפחד על הבית, על החברים, על המשפחה. ופתאום כאילו נפתח הסכר, הדמעות מתחילות לזלוג ואת לא יכולה לעצור אותן.
"אז את מתחבאת לך באיזו פינה, או מחכה לשעות הכי חשוכות של הלילה ובוכה ומתפרקת, אבל... הקול הפנימי שלך צועק לך דייייי. כמו איש הפח של דורותי, ההיא מ'הקוסם מארץ עוץ', ככה גם הלב שלי פתאום מרגיש. יש לו תחושה עמוקה של רגשות בתוכו, אבל הוא פוחד להרגיש. פוחד לעכל את המציאות הרעה הזו.
"ואז את מתחילה לשאול, להתפלל, ואפילו לפתע טיפה להאמין. כי פעם אמר לי מישהו חכם שהכי חשוך לפני עלות השחר. אז לי נותר לחכות לשמש שתזרח ואולי בקרוב גם תביא איתה שחר של יום חדש.
"ואז שוב בא הרובוט ומשתלט על המחשבות והתחושות. כי את, את לא יכולה להרגיש. את לא יכולה להרשות לעצמך לקחת הפסקת בכי, כי עמוד התווך לא פה. כי את היחידה פה, מאחור שמחזיקה הכול, בידיים, על הכתפיים ומנסה לקום כל יום מחדש.
"ואז שוב חדשות, שוב יירוטים, ושוב אזעקות ואיתן החרדות. ואת, את מחזיקה את כל הכאוס בתוכך כי רק ככה תוכלי שלא להישבר מולם, מול אלו שחושבים שאת בעצם גיבורת-על, אבל את יודעת שאת בסך הכול אימא, אישה, רעיה שתעשה הכול כדי שהקן שלה יישאר חזק. וזו תחושה שמתעצמת עוד יותר סביב הידיעה שאנחנו 'מפונים'. מין מילה כזו חדשה שלמדנו מהר מאוד, כי היא מסתירה בתוכה כל כך הרבה כאב. החל בעקירה הקשה מהבית, עבור דרך חמישה חודשים במלון וכלה בדירה שכורה, שאת אמורה לגרום לה להפוך לבית ועדיין לא הבנת איך בדיוק. כי גם אני לא באמת מרגישה בבית.
"הקושי הגדול ביותר מתחיל בעיקר בתחושה שפתאום, משום מקום, את צריכה לקבל החלטות על גורלך ועל גורל הילדים – והעובדה שאין מול מי לנהל דיון קשה מנשוא.
"הייתי אומרת לחברה, 'לפעמים אני מקנאה בך שיש לך עם מי לריב' – וזאת תחושה שנובעת בעיקר ממקום שמנסה להכיל. כי אני מרגישה שאני לא רוצה להכביד עליו בהחלטות שכביכול אני יכולה לקבל בעצמי, אבל לא רוצה. כי שוב, האגרוף הזה מהדימוי של 'יחד ננצח' עדיין שלם, הידיעה שאנחנו חזקים יחד היא ממלאת, אז גם אם בהיעדרו את נכנסת לנעליים שלא בהכרח יכולת להכיל, אך המציאות לימדה וחייבה אותך להתגמש.
"אז, לסיום, אני חייבת טיפה אופטימיות, קצת זריקת עידוד. כי יש דבר אחד שעדיין לא התערער בתוכי והוא הידיעה שאני והאיש שלצידי נעשה את הכול כדי להילחם על חירותנו, על ביטחוננו ועל ביטחון ילדינו. לא ניתן לאף ולשום רוע לגרום לנו שלא לחזור לבית המדהים שלנו במושב, לקהילה החמה והמחבקת ולטבע הנדיר והמיוחד שלנו, שם בקצה ההר, בקצה המדינה, במטולה המדהימה".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv