דניאלה וקסלר (ראובן) כותבת לזכרו של בן זוגה, עזרא אשר ז"ל, שנפל בעת פעילות מבצעית ברצועת הביטחון בדרום לבנון ב-24 במאי 1993, ד' סיון תשנ"ג
החפץ: שרשרת שקיבלה ליום הולדתה ה-20, חודשיים לפני האסון
הכרתי את עזרא מגיל 14. הוא היה חברו הטוב של אחי ובן בית בביתנו. התחלנו לצאת רק כשהייתי בת 19 וכבר לא רק "האחות הקטנה". הפגישה הראשונה שלנו הייתה בערב שבת. ישבנו קבוצת חברים של אחי יחד עם חברות שלי, ופתאום עזרא שאל אותי "דניאלה תרצי לצאת לעשות סיבוב?". הייתי מופתעת ונבוכה, אבל הסכמתי. באותו מוצאי שבת יצאנו ל"דייט" הראשון שלנו.
כמעט 28 שנים חלפו מאז שנהרג - יותר שנים משנות חייו, ועדיין אני שומרת חפצים שונים מהתקופה שהיינו יחד: מכתבים שכתבנו זה לזו, בלוט של אלון שנתן לי בטיול, חולצת צוות שלו ועוד. והחפצים מאוחסנים במדף עליון באחד הארונות בבית, ואני יודעת שהם שם. מכל החפצים המאוחסנים, יקרה לי מכל השרשרת שקיבלתי ממנו מתנה ליום הולדת ה-20 שלי. כחודשיים לאחר מכן עזרא נהרג.
המשכתי לענוד את השרשרת, בידיעה שכך היא שומרת עליו קרוב ללבי כל הזמן. עזרא ואני כבר דיברנו על נישואים, אך לא הספקנו להתארס באופן רשמי. השרשרת הייתה כמו טבעת אירוסין שלא הספקתי לקבל ממנו.
גם אחרי שהתחלתי לצאת עם בעלי לא הורדתי את שרשרת, לא הייתי מסוגלת להיפרד ממנה. אולי בעצם זה היה החשש להיפרד מעזרא ולהמשיך הלאה. לבעלי, דאז חברי, כמובן לא היה נוח עם זה. הבטחתי לו שאחרי שאפגיש אותו עם ההורים של עזרא, אחליף את השרשרת.
המפגש שלו עם ההורים של עזרא היה חשוב לי. בערב של אותו מפגש, בדרך חזרה הביתה, הוא עצר את הרכב ונתן לי במתנה שרשרת חדשה. הורדת השרשרת של עזרא הייתה קשה. ההחלפה בין השרשרת הישנה לחדשה הייתה רבת משמעות. בעצם בהורדת השרשרת בחרתי להמשיך בחיי.
מזה כ-15 שנה השרשרת נמצאת באלבום שיצרתי שישמור וינצור את החברות והאהבה של עזרא ושלי. באלבום שמורים קטעים ממכתבים ששלחנו אחד לשני, הפתעות קטנות, וגם השרשרת. אני בחרתי בחיים. נישאתי, הבאתי לעולם ילדים, אני חיה חיים מלאים וטובים, אבל עזרא נמצא איתי ומלווה אותי כל הזמן, ויישאר לנצח חלק ממני.
עדי אלון שיינברג כותבת לזכר בן זוגה, שלומי כהן ז"ל, שנפל בקרב בקלקיליה ב-19 ביוני 2002, ט' תמוז תשס"ב
החפץ שלי: בובה בדמות טוויטי
את שלומי הכרתי בצבא. אני הייתי חיילת צעירה בחטיבת הבקעה ושלומי הגיע לחטיבה כקמב"ץ. הפעם הראשונה שנפגשנו הייתה במהלך תרגיל אב"כ ששלומי ערך. הייתי חיילת חצופה, ניגשתי אליו ואמרתי לו שאת התרגיל הזה אני לא עושה - ושהוא יכול לעשות עם זה מה שהוא רוצה! הוא חייך אליי ואמר: "את יכולה ללכת".
לאחר מספר ימים, שלומי שלח את הרס"פ שלי לדבר איתי. הייתי בטוחה שאני הולכת לעלות למשפט, אבל במקום זה הוא אמר לי שיש מישהו שמאוד רוצה להזמין אותי לדייט. מכאן הסיפור מלא בחוויות ובאהבה גדולה מאוד.
במהלך השירות המשותף שלנו אני זוכרת אירוע שבו חדר מסתנן לשטח ישראל. המרדף ארך שלושה ימים ארוכים של עבודה קשה בשטח. שלומי היה נוכח באירוע לאורך כל שלושת הימים וכאשר הסתיים האירוע הוא התקשר אליי שהוא בדרך לבסיס ושניפגש בחניה, יש לו הפתעה בשבילי.
לאחר שלושה ימים בשטח, בלי אוכל, בלי שינה, הוא עצר באחד הכפרים בדרך וקנה לי את בובת טוויטי ענקית, "כי היא חמודה וצהובה כמוך", הוא אמר. כך הוא היה, רומנטי, מצחיק קורע וספונטני. במהלך פעילות לאיתור מבוקשים, נכנס כוח בפיקודו לבניין בן ארבע קומות ובכניסה לאחת הדירות נורה שלומי, שנכנס ראשון, על ידי מחבל שהסתתר במקום. אנחנו כבר 18 שנים אחרי אותו יום, אבל בובת הטוויטי שקיבלתי אז בחניה בבסיס עדיין נמצאת איתי.
הבובה עברה איתי כמה דירות ותמיד קיבלה מיקום קבוע בארון הבגדים. מוזר, אבל אף פעם לא חשבתי להיפטר ממנה, להפך - אני שומרת עליה באובססיביות. אפילו בהתחלה, בלילות הקשים בלעדיו מעולם לא ישנתי איתה כי פחדתי שתיהרס. גם אחרי שהפכתי לאימא בעצמי הבובה נשארה בארון הבגדים שלי, מספיק גבוה כדי שאף אחד מהילדים לא יצליח לקחת אותה, ותמיד כך שאוכל לראות אותה בזווית המבט. הילדים ביקשו לשחק איתה כמה וכמה פעמים, אמרתי להם שאני לא מרשה כי זאת הבובה של אימא. מדי פעם אני מציצה על הבובה בחיוך עצוב ומתגעגע וחושבת על שלומי.
עמית לוי כותבת לזכר בן זוגה, איתי סבן, לוחם גולני שנפטר מדום לב במהלך מסיבת יום הולדת לחברה משותפת ב-26 ביוני 2020, ד' תמוז תש"פ
החפץ שלי: צמיד, טבעת וברכה ליום ההולדת
אני ואיתי היינו כמעט שנה ביחד. איתי היה כל מה שחלמתי ורציתי, הוא היה הכי מכיל, הכי מקבל והיינו פשוט מאוהבים ומאושרים. ידעתי תמיד שהוא הגבר המושלם לחיות לצידו חיים שלמים. תכננו לחיות ביחד, דיברנו על החתונה שלנו, וזה היה ברור לכולם מסביבנו שזה יקרה. קראנו לזה pure love כי הקשר בינינו היה כל כך טהור וטוב.
יום ההולדת שלי חל ב-7 ביוני. איתי היה בבסיס ושלח לי זר פרחים מהמם עם פתק קצר ומרגש. הוא לא היה צריך לעשות הרבה בשביל לרגש אותי. שבוע אחר כך איתי יצא לרגילה ונסענו ללילה בתל אביב לחגוג את יום ההולדת שלי. איתי קנה לי צמיד וטבעת. שמתי אותם בתיקון להקטין אותם. כשחזרנו וקיבלתי את התכשיטים בחזרה, איתי כבר לא היה. הוא נפטר בפתאומיות מדום לב במהלך מסיבה אצל חברה שלנו. מאז אני עונדת את הצמיד והטבעת כל הזמן.
הטבעת לגמרי קושרת אותי לחלום שלנו, ולנצח האהבה שלנו תישאר, האהבה הטהורה והטובה שלי. יש לי עוד כל כך הרבה חפצים וזכרונות שמורים של איתי ושלנו - תכשיטים, תמונות, ציורים, בגדים שלו, מתנות ומכתבים. שמתי הכול בקופסה גדולה. חלק מהתמונות תלויות בחדר שלי.
לנצח הוא מלווה אותי ואיתי, בלב, בראש, ובכל נשימה. לצד זה, אני יודעת שבגלל שחוויתי את הטוב והכיף הזה, וזכיתי לאהוב ולהיות נאהבת ובזוגיות כל כך טובה, אני מאמינה שאחווה את זה שוב, כשיגיע הזמן, לצד הזכרון הטוב מאיתי שלי.
דניאלה אופיר כותבת לזכר בן זוגה, יובל דגן, שנפל ב-21 ביוני 2014 (כ"ג סיוון תשע"ד) בקרב בסג'עייה במסגרת מבצע צוק איתן, בתור חייל בסיירת אגוז. יחד איתו נפל בקרב גם טל יפרח, חברו לצוות
החפץ שלי: ספר שירים של מאיר אריאל
את יובל הכרתי בתיכון, למדנו יחד במגמת ספרות מורחב. הוא היה אליל הבנות (והבנים), מאוד חברי, קצת ביישן, גומות חן, מצחיק, וכבש את כל מי שהכיר אותו.
אני זוכרת שבהתחלה לא התלהבתי ממנו בכלל, הוא היה נראה לי קצת שחצן - אך לימים הבנתי שהוא בדיוק הפוך. חברה שלי שהייתה אז איתו בקשר התחילה להגיד לי שהוא בעניין שלי, וניסתה לסדר לנו דייט. בפעם הראשונה שקבענו לצאת הברזתי ברגע האחרון, ויצאתי לבר הקבוע עם חברות. זה היה שישי בערב. איך שפתחתי את הדלת להיכנס לבר - הוא בדיוק יצא ממנה. שם התחלתי להבין שאולי זה לא סתם. הייתה עוד פעם שאמרתי לעצמי שאם הוא ידבר איתי היום עד השעה 22:00 - זה זה, זה סימן. כמה דקות לפני 22:00 הוא התקשר והזמין אותי לצאת לאכול המבורגר. לאט לאט התחלנו להכיר אחד את השנייה, ואחרי שעשיתי לו עוד כמה מבחנים הוא כבש את ליבי. התאהבנו ואהבנו בצורה מאוד עמוקה. בלי הרבה מילים.
ביום הולדת 19 שלי יובל הביא לי מתנת יום הולדת - ספר שמקבץ את כל השירים של מאיר אריאל. מאוד אהבתי להקשיב לו בתקופה הזו, והוא גם ליווה את הקשר שלנו בכל מיני דרכים. זה היה הפתח של יובל ללב שלי, באיזו שיחה בספסל כשדחיתי כל מיני ניסיונות שלו להתקרב אליי, פתאום הוא אמר שהוא אוהב את מאיר אריאל. זה קנה אותי. בתחילת הספר הוא כתב לי ברכה עם הקדשה "אהובתי היא כמו ארץ מדבר"... זה שיר שליווה את תחילת הקשר שלנו.
המתנה הזו ריגשה אותי מאוד ועד היום הספר נמצא בספרייה שלי ומחמם לי את הלב כל פעם שאני מציצה בו. מתנה נוספת שיובל הביא לי באותו יום הולדת הוא ספרון יפהפה של "שיר השירים". הוא הוסיף אליו פתק ובו הציטוט: "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה". עד היום כשאני מסתכלת בהקדשה הזו אני מתמלאת הודיה על כך שנשאר המסר הזה חקוק בליבי - האהבה בינינו מעולם לא כלה ולא יכולה להיכבות. האהבה נשארת תמיד גם אם היא משנה צורה. היום אני מרגישה שיובל הוא חלק ממי שאני. הוא מלווה אותי בכל צעד שאני עושה, קטן כגדול, והקשר בינינו פשוט הפך להיות אחר.
מורן רדי סיון כותבת לזכר בן זוגה, סמ"ר יעקב (קובי) נעים, שנפל בפעילות מבצעית בחברון, ב-23 בינואר 2003, כ' שבט תשס"ג
החפץ שלי: מכתבים שכתב לי קובי
"חלמתי חלום אתמול בלילה, שאני בן 35, נראה כמו ג'ורג' קלוני, ואני גר איתך בבית לא גדול - עם חדר סנוקר, קולנוע, באולינג, בריכה, מגרש כדורסל. ובבית יתרוצצו ילדים קטנים בצבע מוקה...." - ואז, פתאום, באמצע החיים היפים שלנו, קובי שלי נהרג. ואני רק בת 19 והוא רק בן 20.
הכרנו בתיכון, בבית הספר רופין, שבעמק חפר. הוא היה שכבה מעלי. טרפנו את החיים עם בילויים, חברים, מסיבות, טיולים בארץ ובחו"ל, וחלמנו על עתיד משותף. קובי התגייס לגדוד רותם של גבעתי. לאחר שסיים את קורס המפקדים, התבקש להיות חלק מסגל ההקמה של גדוד לביא.
בערב חמישי, 23.1.2003, יצאו קובי ושניים מחייליו לסיור רגלי בין יטא לחברון ונתקלו במארב מתוכנן של מחבלים. קובי וחייליו, רונלד ברר ואסף ביתן, נהרגו במקום. משם, מתוך השבר וחוסר היכולת לתפקד, נשארתי עם הזכרונות שקובי השאיר לי. התמונות שלנו, הבגדים שלו, המתנות וכמובן המכתבים המרגשים, האוהבים, המצחיקים שכתב לי.
קובי איננו אבל הוא מאוד חי במילים שלו, וזה הפך לאוצר שלי. כשאני מאושרת או עצובה, אני נזכרת במילים וחוזרת להיות מורן של קובי. נזכרת בזמן שלנו יחד, בצחוקים שלנו, בתוכניות להמשך.. המילים עוטפות אותי ומחבקות והגעגוע נעים ובאותה נשימה זה קשה וכואב ודוקר כמו סכין בלב. גם ממרחק של זמן.
דרך המילים שלו, קובי לימד אותי ש"חיים רק פעם אחת" ושצריך לחיות את הרגע.
קובי תמיד איתי, הוא חלק ממי שאני.
הכתבה נערכה בסיוע עמותת "הותיר אחריו חברה", ששמה לעצמה למטרה לתמוך בבנות ובני הזוג שהותירו אחריהם חללי צה"ל, ללוות אותם ולהעניק להם כלים שיאפשרו להם לחיות לצד האבל ולא בצלו. כ-40% מכלל חללי צה"ל היו בזוגיות, אך טרם נישאו. מותו של בן הזוג ילווה את החברה השכולה לכל אורך חייה, גם לאחר שתיצור זוגיות חדשה, תינשא ותקים משפחה. במקביל, פועלת העמותה להעלות את המודעות למקומן הייחודי בחברה של בנות ובני הזוג של חללי צה"ל.
העמותה פועלת בשיתוף פעולה עם מערך הנפגעים של צה"ל ובסיוע אגף משפחות והנצחה במשרד הביטחון.
בזכות פעילות העמותה הוסדר בשנת 2017 בצה"ל נוהל הודעה לחברה על כך שבן זוגה נהרג. לפרטים נוספים ותרומות באתר העמותה: www.girlfriendsidf.org.il