בהתחלה זה תמיד מרגיש כמו סוף העולם. שליחי צה"ל דופקים על הדלת ומוסרים את הבשורה הקשה מכל. מתוך תהומות הכאב, המשפחות השכולות הטריות מתקשות למצוא אור באפלה ושואלות את עצמן מאיפה ניתן לשאוב כוח להתמודד עם המציאות החדשה, ללא הבן האהוב. בפרויקט מיוחד ל-N12, שבעה הורים שכולים ותיקים מספרים על הרגע המכונן שבו קיבלו את ההחלטה להתרומם מהיגון ולהמשיך לחיות - בשביל עצמם, והילדים שנותרו.
סגן דוד גרנית, נפל ב-1999
"כשקצין העיר דפק על הדלת, זה היה בשעה מאוד מוקדמת בבוקר", מספר אביו, מנחם גרנית. "ירדתי מהקומה השנייה לראות מי דופק בדלת בשעות כאלה, וענו לי 'קצין העיר'. לא פתחתי את הדלת. היה לי ברור. דוד היה מפקד צוות הלוחמים של סיירת הצנחנים - והבנתי.
כשעליתי בחזרה להעיר את אשתי ולהגיד לה - הם עוד היו בחוץ. בזמן שעליתי את 18 המדרגות, ידעתי שמה שהיה עד היום - לא יהיה עוד, ועכשיו המבחן הוא להמשיך לחיות. זה מה שעבר לי בראש.
"המוטו הוא לסחוב את הכאב ברקע ולהמשיך קדימה"
מנחם גרנית
מאז - זה המוטו. לא לעצור את החיים, כמו שקורה ללא מעט אנשים, אלא להמשיך לחיות. לסחוב את הכאב ברקע, מאחורי הראש, ולהמשיך קדימה. וזה אפשרי. המשכנו לחיות באותו אורח חיים שהיה לנו.
שלא יהיו שום אשליות, השנים לא עושות טוב יותר. פה ושם הן אפילו מכאיבות יותר, כי גודל הפספוס מתברר, אבל אפשר להמשיך לחיות, ליהנות ולצחוק. זה המסר העיקרי שאנחנו מנסים להעביר בכל הזדמנות שאנחנו פוגשים משפחות שכולות כמונו.
"אני מודה שאנחנו נמנעים מלהתעסק בשכול. זו צורת התמודדות שאולי היא קצת קיצונית, אבל כל אחד מתמודד כמו שמתאים לו. יש אדם שמתאים לו לבוא בכל יום שישי להר הרצל ויש אנשים כמונו, שבקושי מוכנים לבוא ביום הזיכרון. שתי הדרכים לגיטימיות ונכונות".
סגן אייל-מישאל לוי, נפל ב-1993
"עם קבלת הידיעה על מותו של אייל, ירד מסך שחור על החיים המאושרים של משפחתי", מספרת אימו, רותי לוי-אייל. "בערב הראשון של השבעה, עם צאת אחרון המנחמים מביתנו, התכנסנו בחדר השינה - בעלי יאיר, שלוש בנותינו ואני. היינו המומים, מבולבלים, כואבים, חבוקים ובוכים, וניסינו להבין את שעובר עלינו. באותם רגעים יאיר פנה לכולנו ואמר את המשפט העוצמתי - 'אנחנו בוחרים בחיים'. כך, במילים האלה. זה משפט חזק ומחייב שהיה במחשבתי אך יאיר השמיע אותו בקול.
עם תום השבעה קמנו, תרתי משמע, והתחלנו ליצוק תוכן למילים המחייבות. אט-אט חזרנו למסגרות השונות שבהן פעלנו בעבר, בעבודה והלימודים. מזה 27 שנים, החיים נמשכים לצד החסר הגדול והכאב שאינו מרפה, כל יום הוא לימוד מחדש של איך לחיות עם זה. האובדן והכאב הנלווה הם כצל צמוד ותמידי, שלמדנו עם הזמן להאיר אותו ולא לתת לו להשתלט על חיינו.
"אפשר לכאוב ולשמוח, ליהנות ולדמוע, ולצחוק גם כשהלב בפנים בוכה"
רותי לוי-אייל
בנותינו נישאו בחתונות שהשמחה בהן הרקיעה שחקים. לאורך השנים נולדו לנו נכדים, המכונים בפי 'בלוני חמצן'. אנחנו נוהגים לחגוג את ימי ההולדת של כולם, חגים וימי נישואים, ומשתדלים וגם מצליחים להיאחז בחצי הכוס המלאה. מאז שיאיר ואני פרשנו לגמלאות, בחרנו ללמוד ולעסוק בתחומים מהנים שמוסיפים לנו טעם לחיים.
החיים יפים, חזקים, ומושכים אותנו הלאה וקדימה. אפשר לכאוב ולשמוח, ליהנות ולדמוע, ולצחוק גם כשהלב בפנים בוכה".
סמ"ר ערן דן-גור, נפל ב-2008
"ברגע שהודיעו לנו שערן איננו - חרבו חיי", מספרת אימו, מרי דן-גור. "בני הבכור ערן היה ממש כל עולמי. בכל יום שהתעוררתי ביקשתי למות, זה הדבר היחידי שרציתי. לא מצאתי טעם לחיים, למרות שיש לי עוד שני בנים בבית, שהיו זקוקים לי, וביקשתי על כך את סליחתם.
כשהנפש סובלת, הגוף סובל, וכשנכנסים לצער עמוק ומבקשים למות - אז החיים והמוות ביד הלשון. בורא עולם החליט להראות לי שאם אני אבקש למות - הוא יעזור לי. גילו לי סרטן בלשון ועברתי ניתוח מאוד מסובך, שכלל כריתה חלקית שלה, פתיחה של כל הצוואר והוצאת בלוטות הלימפה.
מצאתי את עצמי מתעוררת אחרי ניתוח קשה, עם צינור הנשמה בפה, הסתכלתי לשמיים, וזה היה הרגע המכונן שבו אמרתי 'אני רוצה לחיות. אני רוצה לבלוע את העולם, אני רוצה להרגיש שוב שאני שווה, שאני יכולה לתת. אני רוצה להיות שוב אימא לילדים שלי'. מאותו הרגע בחרתי בחיים.
"הסתכלתי לשמיים ואמרתי 'ערן, ההיריון הזה הוא המתנה שלך'"
מרי דן-גור
למרות שעשיתי קריירה, במהותי אני אימא, והרגשתי שהדבר הכי גדול שיכול להיות ושאני יכולה עוד לתת זה להביא חיים לעולם. אני ובן זוגי הצטרפנו לקבוצה של עמותת 'אור למשפחות', שנקראת 'היריון בגיל השני'. מבחינתי זה היה כבר בגיל השלישי, אך התחלנו בתהליך. לצערי לאורך הבדיקות שעשיתי התגלה לי גידול ברחם ונאלצו לכרות לי אותו. מבחינתי הסתיים החלום, חזרתי הביתה ואמרתי לבן זוגי שזהו - ניסינו ואין מה לעשות.
אך גם זה לא עצר את יו"ר העמותה עירית, שהחליטה שנלך לתהליך של פונדקאות. אמרתי לה שזה לא בא בחשבון, כי מדובר על עלות של חצי מיליון שקל, שאין לנו. עירית אמרה שאין מצב שבגלל כסף לא יהיה לי ילד והשיגה מראש המכון לפונדקאות תרומה מלאה לתהליך. קיבלנו תרומת ביצית, עם הזרע של בן זוגי, ונוצר עובר אחד שהוטס לגיאורגיה. זה עובר קפוא שהופשר, ובתהליך של IVF הסיכוי להצלחה הוא אפסי.
הסתכלתי לשמיים ואמרתי 'ערן שבשמיים ששומר עלינו. זו המתנה שלך, ואני בטוחה שיהיה היריון, גם מהעובר היחיד'. בנס נולד תינוק, שקראנו לו אור כי הוא מביא הרבה אור ושמחה. היום הוא בן שנתיים ושמונה חודשים. רבים שואלים אותי 'מה, בגיל הזה לקום בלילה?'. אני עונה להם 'מי ישן בכלל?'. שנים שאני לא ישנה, לפחות עכשיו יש לי סיבה לקום".
סמל צחי איטח, נפל ב-2000
"הרגע הראשון היה במהלך השבעה, כשחברה טובה הגיעה אליי", מספרת אימו, יפית. "היא אחזה בי חזק ואמרה לי 'תקשיבי לי טוב, שלא תעזי לעשות את מה שאימא שלנו עשתה איבדתי את אחי הבכור בלבנון, וכשהוא נהרג - אימא שלנו קברה אותנו ביחד איתו. שלא תעזי'. היא הוסיפה משפט מחץ שטלטל אותי בצורה בלתי רגילה, ואמרה 'כשאימא שלנו נפטרה, כל האחים אמרו ברוך שפטרנו'. התחלתי לבכות, הסתכלתי על הילדים ואמרתי 'אין מצב שאני עושה להם את זה'".
הרגע השני היה כשליהי, בתי הקטנה, הייתה בכיתה ה'. יום אחד, בזמן שבכיתי ונראיתי זוועה, היא באה אליי עם אודם ואמרה לי 'אימא, אני מבקשת ממך, אני רוצה את האימא האחרת, שימי אודם'. זה שבר אותי. הבנתי שאני צריכה לקחת אחריות כאימא. יש לי עוד שלושה ילדים לגדל והם לא אשמים שאחיהם צחי נהרג.
"יש לי עוד שלושה ילדים לגדל והם לא אשמים שאחיהם נהרג"
יפית איטח
"הייתי מפקד ביחידה קרבית בצבא וכשנהרגו לי לוחמים בכיתי עם המשפחות שלהם", מספר אביו, אריה. "עם זאת, כשצחי נהרג - הבנתי שלא הבנתי. בתום השבעה, קראתי קטע מהתורה שבו נכתב 'נתתי לפניך היום, את החיים ואת הטוב, ואת המוות ואת הרע... ובחרת בחיים'. גם כשנתתי לכם את הרע – בחרתם בחיים.
אמנם באופן אישי רציתי רק למות ולא לחיות, אבל באותו הרגע הבנתי שאני צריך לקחת את המשפחה שלי למקום אחר. מי שיש לו עוד ילדים בבית, צריך תמיד לזכור ולא לשכוח שגם הם נמצאים.
במשך 20 שנה למדנו, עשינו והתפתחנו. דבקנו בחיים וראינו את האור במקום הקשה הזה. למשפחות שכולות טריות זה נשמע הזוי שהן עוד ירקדו וישירו. בהתחלה היה לנו קשה מאוד, ועכשיו, ברוך השם – אנחנו מחייכים וצוחקים, וגם בוכים".
סגן יצחק רוזנפלד, נפל ב-2002
"הבן שלי נהרג בפסח", מספר אביו, אליעזר. "היו לי 30 יום לבחור האם אני ממשיך להתעסק במקצוע שלי - לנגן בכל ערב בחתונות מול קהל של מאות אנשים שרוקדים. לא רק שאיבדתי את תחושת השמחה, אני צריך לשמח אחרים. שאלתי את עצמי 'איך אני עושה את זה תוך כדי שאני מחפש את הבן שלי בין הרוקדים?'.
"להראות לילדים שמסתכלים עלינו מלמעלה שאנחנו ממשיכים כמו שהם היו רוצים"
אליעזר רוזנפלד
החתונה הראשונה הייתה בל"ג בעומר. בחוץ יש מדורות, ואני מתוך התחייבות לזוג המתחתן נוסע לאולם, אבל כולי שרוף ובוער כמו אש, ואני לא יודע איך אני עושה את זה. פתאום אני שומע את הלהקה שלי מתחילה לנגן ולשיר, והלהבות התפרצו. נזרקתי לתוך האש הזו ולאט לאט זה הפך להיות פחות שורף ויותר קריר.
זה תהליך שדורש הרבה עבודה - להראות לילדים שלנו שמסתכלים עלינו מלמעלה שאנחנו ממשיכים להיות כמו שהם היו רוצים שנהיה. אני מאמין שזו ההנצחה הכי גדולה לילדים שלנו, שהם רואים אותנו קמים בבוקר, יוצאים מהבית, עם כל הכאב, הדמע והבכי ואוספים את הכוחות שלנו. לא מוותרים על התכונות היפות והיתרונות שיש לנו, על המשימות שיש לנו, וכל אחד עושה את זה בדרך שלו, בקצב שלו, בזמן שלו".
אל"ם דרור וינברג, נפל ב-2002
"חמישה אחים היינו", מספרת אימו, בת שבע. "ידענו צחוק ואהבה, ידענו גם ויכוחים ומריבות. בזה אחר זה גדלנו ופנינו איש איש לדרכו. אולם, במלחמת ששת הימים, המלחמה שבה חגגנו ניצחון היסטורי ושוחררו המקומות הקדושים לעם ישראל, שילמה משפחתי מחיר כבד מנשוא. שנים מאחיי, שמעון ושלמה, נפלו.
האובדן והצער פילחו את לבנו וקרעו אותנו לגזרים. הדאגה להורים שעולמם חרב עליהם הייתה צו השעה, ומאידך אנחנו, האחים שנותרנו, הפכנו לאחים שכולים. ההתבגרות והיציאה שלנו לחיים עצמאיים השתנו באחת.
דרור בני היה אז בן שנתיים וחצי ושי, בני השני, בן שנה. בתי הצעירה נולדה כמה שנים מאוחר יותר. על השידה בביתי היו תמונות של אחיי. שני בניי יכלו לחוש בצער העמוק שבו הייתי שרויה. הייתי אם צעירה בת 25 ולא הצלחתי להתגבר על האובדן, גם אם העמדתי פנים של אימא דואגת לילדיה.
יום אחד דרור לקח את התמונות של אחיי וניפץ אותן בכעס. הוא אמר ש'אם התמונות לא יהיו, אימא כבר לא תהיה עצובה'. יש אומרים שהזמן עושה את שלו, שהוא מרפא. אבל לפעמים הזמן מתרשל, ובעצם אין כל מרפא לכאב ולעצב.
בימי הגיוס לצבא של בניי, סערו עליי רגשותיי. הבנתי שמלבד בורא עולם, הצבא הוא הגורם שמשפיע ואחראי לגורלם וחייהם של ילדינו. הפנמה זו אינה פשוטה עבורנו, בשל חוסר האפשרות להשפיע. קיבלתי על עצמי לא לחקור במופלא ממני, להימנע משאלות על תפקידים, משימות ואתגרים חסויים. טיפלתי בחבלות שניכרו על גופם של בניי כשהגיעו לחופשות קצרות, בלי לשאול יותר מדי שאלות והפכתי לפריקית של חדשות ושידורים. האזנתי לכל בדל מידע.
"עמדתי בצומת בחירות מורכב - להתעטף בבגדי אבלות או ללכת בדרך אחרת?"
בת שבע וינברג
במקביל, עם עלייתו של דרור בסולם הדרגות, עלה גם מפלס הגאווה. לא אחת עולים בזיכרוני מסעות השכנוע, שביקשתי מהם שלא יתגייסו ליחידות קרביות, אך מהר מאוד הבנתי כי מן הסלעים הללו לא אוציא מים וכי בניי נחרצים ונחושים להיות הכי הכי חיילים.
ליל שבת קודש, פרשת 'ויצא', דרור נפל בקרב מול מחבלים שפגעו במתפללים שהיו בדרכם הביתה ממערת המכפלה בחברון - עיר האבות. זכות אבות ואימהות האומה לא היה בה כדי להגן על בני בכורי שנהרג כשרץ להגן על קהל מתפללים.
האם הניסיון הקודם שצברתי בעקבות נפילת אחיי סייע לי בהתמודדות עם נפילתו של דרור בני? ספק רב. הפצע הקודם שוב דימם ונפתח עוד יותר עם מותו של שי, שנפטר ממחלה קשה שהתפרצה ביתר שאת לאחר מותו של דרור.
בשעות הקשות ביותר, עמדתי בצומת בחירות מורכב מאין כמוהו. האם להתעטף בבגדי אבלות, לשקוע ביגוני, או ללכת בדרך אחרת? זו האומרת שיחד עם תרמיל השכול על השכם, אני צועדת בראש מורם בנתיבי החיים ונהנית מתפארתה של משפחתי ההולכת ומתרחבת.
בימים שכובד המשא מציק עליי, צפות באופן חד וכואב דמויותיהן של אחיי ובניי, ניצבות לנגד עיניי, מישירות אליי מבט וחיוך על שפתותיהם ובקריצה אומרים לי 'המשיכי הלאה, אנחנו גאים בך'".
"הם יחזרו לחייך"
עירית אורן גונדרס, יו"ר ומייסדת "אור למשפחות", עמותה העוסקת בתמיכה, חיזוק ועזרה למשפחות ששכלו את ילדיהם בשירות צבאי ובפעולות טרור, מסבירה כי "מלאך המוות נכנס לבתים של המשפחות האלה, אבל אפשר וחובה להסתכל קדימה לחיים, כי העצבות, הכעס והתסכול מביאים לחוליים ולכאב גדול יותר. יש בעמותה משפחה שאחרי נפילת הבן לא יצאה 20 שנה מהבית. לפני שלוש שנים הם היו בפעם הראשונה בחו"ל, בטיול לרומא עם העמותה. עכשיו האבא חולה בסרטן קשה ביותר ונלחם על חייו, והם שואלים 'איפה בזבזנו את כל השנים האלה?'.
כבר בשיחה הראשונה עם כל משפחה אני אומרת להם שאני מחבקת אותם, ונוטעת בהם את האמונה ואת התקווה שהם יחזרו לחייך, שמה שהיה כבר לא יהיה - אבל יהיו להם חיים טובים".