"חושב שאתה אפס שהורג את חברים שלך": האסון ביחידת אגוז שאירע לפני כחודש גבה מחיר כואב וכבד - מותם של שני קצינים צעירים שכל חייהם עוד היו לפניהם, רס"ן אופק אהרון ורס"ן איתמר אלחרר ז"ל. סגן נ' שירה בחבריו בשוגג, נחקר מאז ומתקשה להמשיך כרגיל בחייו - אלא שהוא לא לבד. האירוע הנורא הזה גרם לאלו שהיו במצבים דומים לאזור אומץ, להתייצב מול המצלמה ולדבר על החלק המודחק של הלחימה.
האסון ביחידת אגוז - סיקור N12:
- הותר לפרסום: שני מפקדי פלוגה באגוז נהרגו מירי חברם ליחידה
- רס"ן איתמר אלחרר ורס"ן אופק אהרון ז"ל הובאו למנוחות
- סיפורי הקצינים שנפלו
- תחקיר ראשוני של האסון
- הקצין היורה נחקר במשך כ-10 שעות וחזר על גרסתו
אני מוביל את ההתקפה של החטיבה ואז שומע ברשת צרחות. שני חיילי מילואים הרוגים
רס"ן אבי בוסקילה (לבנון, 2006)
"אני ממש מתרגש לדבר על זה עכשיו, כי אני חושב שאתם שוברים כאן איזשהו טאבו שהוא מאוד רגיש בדיון הציבורי, אבל הוא מאוד נחוץ", אומר אבי בוסקילה, ששירת כקצין אג"ם נח"ל במלחמת לבנון השנייה. "אני בוגר מלחמת לבנון השנייה. תחילת ההתקפה על קנטרה, גדוד השריון מוביל את ההתקפה של החטיבה. והטנק הזה יורה ארבעה פגזים לתוך בית שהוא מזהה על הגג שלו מה שלתפיסתו הם מחבלים. והוא הורג אותם", הוא ממשיך בכאב.
"ואני שומע ברשת המקבילה שאני מאזין לה, אני שומע צרחות. ואז אני חודל את הטנק, ואני מבין שקרה פה משהו מאוד בעייתי. שני חיילים הרוגים. שני חיילי מילואים הרוגים", מספר בוסקילה בקול שבור. "אין לי אחריות פיקודית, גם התחקירים קבעו את זה. ברמה האישית, הדבר הזה גמר אותי לימים ארוכים מאוד. כי אתה סוחב את זה עכשיו עליך".
"אבל את המחיר הנפשי, אני חושב שאני משלם אותו עד היום", הוא אומר. "זה להסתובב עם תרמיל כבד על הגב כל הזמן, כל הזמן, כל הזמן, לכל מקום. ואני את האירוע הזה שמתי ממש מאחורה בראש, קבור מתחת לקילוגרמים של הדחקה".
אני נותן פקודה ומתחילים לירות עד ששומע את המג"ד צועק חדל חדל
ירון אדל (לבנון, 2006)
"המג"ד שלי נכנס למתחם הפלוגתי, קלט את הבית, אמר לי: תירה על הבית הזה. ואז יורים עלינו בחזרה מהבית הזה. או-קיי, עכשיו יורים עלינו בחזרה, אני המפקד אז אני כאילו מנגן על התזמורת", נזכר ירון אדל, שהיה מ"פ בנח"ל במלחמת לבנון השנייה.
"או-קיי, עכשיו יורים עלינו בחזרה, אני המפקד אז אני כאילו מנגן על התזמורת", אומר אדל. "30 חבר'ה חמושים עד השיניים מתחילים לירות על הבית. 50-40 שניות לתוך הירי, המג"ד צועק: חדל! חדל! חדל! הייתה בבית הזה מחלקה של הנדסה. אחד החבר'ה נפצע והיינו צריכים לפנות אותו במסוק וכזה", הוא ממשיך והכאב מורגש בקולו.
"זה היה אחד הרגעים שכביכול הייתי בשיא השליטה והיא נלקחה ממני", הוא מציין בתסכול. "בשנייה כאילו, בשנייה עשיתי שטות, בשנייה לתת לעצמי... כאילו, מה אתה עושה? ולמזלי אף אחד לא מת".
בימים אלה לירון יש פודקאסט שעוסק בנושאים של פוסט טראומה מהשירות הצבאי. ניתן להאזין לו בקישור הבא: https://helem.club
עניין של שנייה אחת. יורה בבן הזוג שלי מאחורה. הרסתי משפחה
סגן לוטם אזולאי (רמאללה, 2004)
"את מסתכלת עליי, את רואה בן אדם שלם. כלומר נפגעתי בידיים, ברגליים, הכול בסדר. אבל הרסתי משפחה", אומר לוטם אזולאי, ששירת כלוחם ביחידת הגדעונים באינתיפאדה השנייה. "ב-4 באוקטובר 2004 יצאנו לפעילות כנגד חוליה שעשתה כמה פיגועי ירי רצחניים בכביש 443, ולא מצליחים לשים את היד עליהם תקופה. מחכים לאינדיקציה".
"אני זוכר את היום הזה כאילו זה היה אתמול", הוא מדגיש. "מה עשיתי בבוקר, בצוהריים, בערב. ואז הגיעה אינדיקציה. אני עוצר צעד אחד מאחורה, עניין של שנייה אחת, ואני יורה בבן זוג שלי מאחורה", מספר אזולאי על הטרגדיה הקשה שחרוטה היטב בזיכרונו. "היינו ממוגנים. הכדור נכנס מפה, המקום היחיד שהוא יכול להיכנס".
"הפעילות נמשכה עד שחוסל מי שחוסל, נעצר מי שנעצר, הגענו ליחידה, שם התבשרתי שהוא נהרג. היה תחקיר ארוך מאוד. אם היה שם בן אדם אחר זה לא היה קורה, ועם זה אני צריך לחיות", הוא מוסיף. "השנה זה יהיה 18 שנים. הבת שלי הייתה בת שלוש, ולפני זה היא הייתה בת שבעה חודשים, כשהיא שלחה אותי פעם ראשונה לטיפול - היא לא אמרה לי: 'אתה צריך ללכת לטיפול, העיניים שלה היו מבועתות'".
"היא הייתה רצה לחיבוק ואתה רואה מוות בראש", משתף אזולאי ומדבר על הפצע העמוק. "ואתה יוצא החוצה לקחת אוויר. אתה לא מבין מה זה. הנפש שלי שחוקה מאוד. ביולוגית אני בן 42, פיזיולוגית אני יותר מבוגר מאימא שלי".
בתחתית הסולם של הפוסט-טראומה
"החבר'ה האלה נמצאים בתחתית הסולם של הפוסט-טראומה מבחינה ציבורית, מבחינה מעמדית, כי הם כמעט אויבים", אומר אדל. "בעיני עצמם, כן? אבל אין להם שום לגיטימציה לדבר. אין להם שום לגיטימציה להבין שהטעות שהם עשו היא לא באשמתם".
"אף אחד לא נותן להם את המתנה הזאת של לשחרר אותם מהאשמה", הוא ממשיך. יש מקרים מעטים שאיכשהו המשפחה בקשר, שבסדר, הם מסוגלים לשחרר אותו מהאשמה".
"אתה חושב שאתה אפס, אתה לא אשם"
זאת החלטה מאוד מאוד קשה לבוא ולהתראיין ולדבר על הדברים האלה, ועוד בפנים גלויות. למה החלטתם לבוא לפה היום?
לוטם אזולאי: "בשביל האחים שלי, הפוסט-טראומטיים, שלא יכולים להשמיע את הקול שלהם. בשביל לנער את אגף שיקום. בשביל להכניס יותר מודעות למפקדים. ובשביל לטפל בתופעה הקשה הזאת".
ירון אדל: "כל מי שלחם, מכיר מישהו באזורים האלה - שהרג מישהו באימון, פצע מישהו באימון, ירה על חבר שלו, לא נפגע. זה המחיר שמשלמים. אני חושב על החבר'ה האלה של אגוז, זה הזוי, אנחנו נותנים לילדים נשק ולא דואגים שישתמשו בו כמו שצריך, או לא מתעסקים עם ההשלכות של הנשק הזה. אתה עכשיו בסערה של החיים שלך. אתה חושב שכל העולם קרס עליך. אתה חושב שאתה אפס שהורג חברים שלך. אולי אתה לא מת, אבל יש סיכוי שתהיה חי-מת. אתה לא אשם".
אבי בוסקילה: "יש כאן, בטרגדיה הזאת שהתהוותה מול העיניים שלנו, יש עוד דמות, ואל תשכחו אותה ותסתכלו עליה כי היא עלולה להפוך להיות ההרוג השלישי מהאירוע הזה".