בצוהרי יום ראשון השבוע כבר היה אפשר להריח את הפסקת האש שתעצור את מבצע "עלות השחר". גם לחמ"ל של אוגדת עזה הגיעו הדיווחים – אבל כאן עוד רחוקים מלתת לשמועות לשנות להם את התוכניות, אף אחד פה לא מכין מסיבת סיום. "בצה"ל החלק הכי קל זה להתכונן להפסקת אש. כשיגידו לנו, נפסיק", אומר לנו אל"ם (במיל') י', מפקד מרכז האש בחירום של האוגדה ומי שאחראי לחלק ניכר מפעילות הלוחמה האוגדתית בשלושת הימים האחרונים.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
זה היה כבר היום השלישי ברצף שבו החדר הלא-מאוד-גדול הזה מלא תזזית ודריכות, בערבוב של חיילים צעירים ומילואימניקים משופשפים. דמיינו לעצמכם אופן ספייס היי-טקיסטי למראה, עמוס במסכים, וכמה עשרות קצינים וחיילים – נציגים של כמעט כל הזרועות השונות של מערכת הביטחון – דחוסים כאן, מפלסים את דרכם בין המעברים הצרים שמפרידים בין שולחנות השליטה.
"זה כמו הקול של אשתי. בשלב מסוים מתרגלים לזה", אומר י' על הקקופוניה הבלתי פוסקת שהיא בליל של מידע מודיעיני – שלא מפסיק לזרום כל הזמן – התייעצויות ביטחוניות דחופות, ושיחות חולין של הקצינים בני המזל שבדיוק זכו למעט שקט בגזרה שעליה הם אמונים. כקצין תותחנים מנוסה, האוזניים של י' יודעות לספוג רעשים.
זהו המצב כאן לאורך כל שעות היממה. "אנשים כאן כבר איבדו את היום ואת הלילה", מתוודה י' – ומודה על כך שבזכות הכתבה הזו הוא זכה במעט התאווררות בעולם שמחוץ לארבעת קירות החמ"ל. השיחות הקריטיות באמת, אגב, אלו שבהן גורלות נחרצים ומוחלט אילו הדקים יילחצו, מתקיימות בחדרים צדדיים יותר. י' משווה את האופן ספייס שלו לרצועת עזה – קטן, צפוף, מחניק וכולם דורכים זה לזה על הרגליים, מילולית. הרצועה שמנגד, אולי המקום הצפוף בעולם, נמצאת כאן בכל פינה – על המסכים ובמחשבות של הנוכחים.
"מדהים כמה מהר נכנסים פה לעניינים"
אבל ימים ספורים קודם לכן היה הראש של י' במקום אחר לגמרי: "אני ביום רביעי ב-11 בלילה עוד הייתי במופע הזיקוקים של דיסני בפריז", הוא משתף ונזכר. "יש לי ארבעה ילדים, אבל את הקטנים השארתי בבית, יש לי מספיק כאב ראש". בשישי בצוהריים, עם תחילתו של המבצע, הוא כבר חתם באפסנאות על מדי ב' ועל הרבה מהוואסח האופייני של קציני מילואים. "זה תמיד נופל על יולי–אוגוסט, המבצעים האלו. חוץ מ'עופרת יצוקה', שהיה בדצמבר. אנחנו סגורים על הדברים האלה, זה בסדר. המשפחות של כולנו כבר רגילות. או שזה נופל על איזה חג. 'שומר החומות' נפל על שבועות. עכשיו נפל על ט' באב, מעניין מה זה אומר".
"זה תמיד נופל על יולי–אוגוסט, המבצעים האלו. חוץ מ'עופרת יצוקה', שהיה בדצמבר. המשפחות של כולנו כבר רגילות. או שזה נופל על איזה חג – 'שומר החומות' נפל על שבועות"
אל"ם (במיל') י'
והוא ממש לא היחיד שהוזעק לחמ"ל. "אני הגעתי רק היום בבוקר מהבית, ומדהים לראות כמה מהר נכנסים פה לעניינים", מספר סרן א', מילואימניק ממכלול הנ"ט של האוגדה. "ביצענו תקיפה – זו הייתה תקיפה שגרתית אבל בכל פעם מחדש כשמתבצעת התקיפה הלב עוצר לרגע, אף אחד לא מדבר וכולם מסביב מרוכזים וחדורי מטרה".
סרן א' זוכר היטב את הסבב הקודם: "הייתי פה גם ב'שומר החומות' כחלק מחופת האש – שהתפקיד המרכזי שלה הוא איסוף אנשי מקצוע מתחומים שונים למקום אחד כדי לרקום שיתוף פעולה מדויק". הוא ממשיך לדבר בהתלהבות על התקיפה, בשעות האחרונות של המבצע: "כל אחד הביא את שלו לבניית המטרה ולתקיפה שלה וברגע אחד הכול קורה, זה מרגש".
"ביצענו תקיפה – זו הייתה תקיפה שגרתית, אבל בכל פעם מחדש כשמתבצעת התקיפה הלב עוצר לרגע, אף אחד לא מדבר וכולם מסביב מרוכזים וחדורי מטרה"
סרן (במיל') א', ממכלול הנ"ט של האוגדה
התקיפה שמנעה שיגור
סא"ל ת', מפקד תא תקיפה באוגדת עזה, נזכר באחת הפעולות הדרמטיות שבוצעו יום קודם לכן – תקיפה שמנעה שיגור. "ביום שבת, באזור השעה 7:00 בבוקר, עקבנו בתא התקיפה אחרי שניים מפעילי הג'יהאד האיסלאמי הפלסטיני שהתכוננו לשגר רקטות לעבר שטח מדינת ישראל", הוא משחזר. "עקבנו אחריהם דקות ארוכות וחיכינו לרגע הנכון. ממש דקות לפני שהם שיגרו את הרקטות לעברנו, סיכלנו". את מה שעבר עליו באותם רגעים הוא מנסה להגדיר במילים: "תחושה משמעותית, עוצמתית, שנבעה משיתוף פעולה".
"עקבנו בתא התקיפה אחרי שניים מפעילי הג'יהאד שהתכוננו לשגר רקטות לעבר שטח מדינת ישראל. עקבנו אחריהם דקות ארוכות וחיכינו לרגע הנכון. ממש דקות לפני שהם שיגרו את הרקטות לעברנו – סיכלנו"
סא"ל ת', מפקד תא תקיפה באוגדת עזה
אחת הקצינות, שזכתה מפי אל"ם י' לכינוי "קצינת השקט הראשית", משחררת צעקה לאוויר החדר ודורשת מכולם שקט מוחלט. דמותו של מפקד האוגדה, תא"ל נמרוד אלוני, עולה על המסכים ומתחיל תדריך המפקד, אחד מני רבים המתקיימים מדי יום בתקופות שכאלו. עד שיגיע התדריך אל סופו אנחנו יוצאים מן החמ"ל לחדר צדדי וי' מתפנה לומר את אשר על ליבו.
"המשימה הראשונה בתפקיד היא קודם כל להוריד לאפס את מה שמסכן את העוטף", מצהיר אל"ם י'. "היום בשתיים בצוהריים נחל עוז היו שעה שלמה ב'צבע אדום' שלא נגמר. זה אומר שאני נכשלתי, למרות שברור שאנחנו לא יכולים למנוע את כל הירי על העורף. ישבנו פה כל הזמן והחזקנו את הראש, ניסינו להבין מה אפשר לשפר. בסוף ארגון קיקיוני עוצר ליישוב שלם את שגרת חייו, התפקיד שלי למנוע בדיוק את זה", הוא מסביר.
הוא, כאמור, איש תותחנים ותיק. "תותחן. ברזל. לא מהמתוחכמים – אלו שפוגעים בגדול וליד". עכשיו, כפי שניתן ללמוד מדברי י' ומהלך הרוח ששורר בחמ"ל, הגישה הפוכה ב-180 מעלות. לא בגדול ולא ליד, אלא כמה שיותר מדויק. "האש שאני מנהל היא אש התקפית מאוד מדויקת. חבל שהג'יהאד לא עוסק בזה, כי אנחנו עוסקים בזה המון, עם המון כירורגיה. יש לנו אויב שעולה לעמדות עם תינוקות. זה דבר שאני ראיתי אותו היום בעין, על המסך. בן אדם עולה לגג של בניין שיש בו משגר עם ילד על הידיים".
"יש לנו אויב שעולה לעמדות עם תינוקות. זה דבר שאני ראיתי אותו היום בעין, על המסך. בן אדם עולה לגג של בניין שיש בו משגר עם ילד על הידיים"
אל"ם (במיל') י'
בערב הקודם, במוצאי השבת, אחת הרקטות ששיגר הג'יהאד עשתה אחורה פנה והובילה למותם של חמישה פלסטינים, ובהם ארבעה ילדים. זה היה אחד הנושאים המדוברים ביותר כל אותו היום, עד שהתברר מעל לכל ספק כי לתקרית אחראי בשגגה הג'יהאד, שאף קיבל עליה אחריות. "אני אומר לך שהג'יהאד האיסלאמי יורה על עצמו לא מעט", משתף י'. "אנחנו רואים את זה פה בחמ"ל כל הזמן", הוא מספר ומעריך שכחמישית מכוח האש של הג'יהאד האיסלאמי מוצא את עצמו מופנה דווקא כלפי הרצועה: "הנזק הפעם הוא חריג ממש. זה שהם הרגו מספר כזה של ילדים, זה לא להאמין". שעות לאחר מכן, אחרי שהפסקת האש כבר הרגיעה את השטח, צה"ל פרסם נתונים שהראו כי י' צדק: מתוך כ-1,100 רקטות ששוגרו, כ-200 (18.2%) נפלו ברצועה.
"זו מלחמה, לא באתי לפה לשחק טאקי", מבהיר אל"ם י'. "וכל אירוע כזה כואב בבטן ואתה מצפה שהכול ייגמר כמו שצריך. ואנחנו עושים הרבה מעבר למה שהחוקים מחייבים אותנו. יש גם לפעמים מקרים שאתה צועק מול המסך. הפצצה כבר שוגרה, היא באוויר, ובינתיים השתנה המצב במטרה שאליה שוגרה הפצצה. אתה מבין מה הולך לקרות ואין לך מה לעשות, רק לצעוק מול המסך. אבל אני מזכיר את הילד שנהרג בשדרות לפני שנה, ב'שומר החומות'", אומר י' ומתייחס לעידו אביגל ז"ל. "אני צריך לראות שזה לא קורה לי".
קונספט "חופת אש"
הרבה שנים עברו, כאמור, מימיו של אל"ם י' כתותחן ברזל ועד לעידן כיפת ברזל. גם צה"ל השתנה מאוד בשנים האלו וכן האופן שבו מנוהל המבצע הזה – או לפחות חלק ניכר ממנו – מהמקום שבו אנחנו עומדים כרגע. עוד ב-2004, בהיותו קצין סדיר, היה מעורב י' בהבאתו לעולם של קונספט "חופת אש", שלפיו מנוהל מאז החמ"ל האוגדתי כחמ"ל רקמתי שבו משובצים יחד נציגים שמגיעים מחלקי צה"ל השונים לכדי "מפעל", כהגדרתו של י'. אז, ב-2004, ישבה "חופת האש" של אוגדת עזה עוד בעזה עצמה.
מפת ההתרעות של פיקוד העורף (יוצר האלגוריתם: יואב טפר):
מסביב לשולחנות, צבעי הכומתות השונות מה"קולקציה" של צה"ל, שלא מפסיקה להתרחב כל העת, משתבצים לפסיפס צבעוני: חיילי מודיעין זוטרים ישובים לצד קצינים בכירים ומבוגרים מהם בהרבה להרמוניה כאוטית של הערכת מצב שלעולם לא נגמרת. חיילים סדירים, עוד עם ריח של בקו"ם, מלמדים מילואימניקים כמו י' שיעורים ברזי תורת הלחימה (תו"ל) הצה"לית, גרסת 2022. "על אף פער הגילים והניסיון השונה, כשיש מטרה משותפת נראה שכל זה לא באמת משנה", טוען המילואימניק א' אבל רומז ליריבות שמתחת לפני השטח: "יש הרבה צחוקים וגם מעט תחרות בין שולחנות התקיפה, בסופו של דבר כל אחד רוצה להשיג את ההישג המשמעותי ביותר".
"יש הרבה צחוקים וגם מעט תחרות בין שולחנות התקיפה, בסופו של דבר כל אחד רוצה להשיג את ההישג המשמעותי ביותר"
א', מילואימניק
כמעט 900 פצצות מרגמה ב-48 שעות
הגזרה שלה אחראי אל"ם י' היא זו של הירי תלול המסלול, בעיקר זה של פצצות המרגמה. אחד החיילים מתנדב להציג על מסך המחשב שלו את המספר – כמעט 900 מרגמות שכאלו נורו לשטח ישראל ב-48 השעות שחלפו מאז פתחה ישראל במבצע. המצב בשעה הזו, זמן קצר לפני הפסקת האש, רגוע יחסית. חיילת אחרת מתנדבת לשלוף בגאווה מאחת מתיקיות המחשב שלה את קובץ האקסל שבו מרוכזים כל מקרי הירי לעבר כוחות צה"ל.
בשולחן הסמוך המצב רגוע עוד יותר, אך רק לכאורה. משעת בוקר מוקדמת יושבים כאן החבר'ה מול המסך וצופים דרוכים במבנה קטנצ'יק, אי-שם בעזה. מתישהו, אין איש לא יודע מתי, יגיע למבנה הזה מישהו, שהחברים כאן גם יודעים לנקבו בשמו – ושזה כנראה יומו האחרון בעולם הזה.
"אנחנו במארב", מכריז רס"ן ל', גם הוא קצין תותחנים במילואים, שנשלף מלימודי המשפטים שלו לטובת פיקוד על אותו מארב. תשכחו מהמתנה דרוכה בתוך שיח או מהשתנה מוחרשת למימיות. זה לא צה"ל שאליו התגייס י' לפני כ-30 שנה, אלא צבא של מצגות, אקסלים ומזגנים. ערב המבצע הוריד צה"ל לגבול הרצועה את חטיבת גולני וחטיבת שריון סדירה: הגולנצ'יקים והשריונרים יושבים עכשיו לא רחוק מפה וסופרים ציפורים מחוסר מעש. כל האקשן פה במזגן.
י' כבר מזמן החליף את רעש התותחים בקול המזגן גם באזרחות, שם הוא מורה ומחנך בבית ספר תיכון בעיר גדולה במרכז הארץ. "יש לי שני תלמידים שהם כבר חיילים פה באוגדה", הוא מספר. כששוחחנו בראשון בצוהריים עוד היה קשה לקבוע אם אכן תוכרז הפסקת אש ומתי בדיוק יקופל החמ"ל שלו, אבל לקראת האתגר המצפה לו עם תחילת של שנת הלימודים הוא הרבה פחות מתרגש. "ל-1 בספטמבר מתחילים להתכונן רק בסוף החודש וממילא יפה בן דויד לא נותנת לנו להתחיל", הוא צוחק. "הכול בסדר, אפשר להיות רגועים".
"יש לי שני תלמידים שהם כבר חיילים פה באוגדה. ל-1 בספטמבר מתחילים להתכונן רק בסוף החודש וממילא יפה בן דויד לא נותנת לנו להתחיל, אז הכול בסדר, אפשר להיות רגועים"
אל"ם (במיל') י'
ואיך הוא מרגיש בחמ"ל בין הצעירים, שאת חלקם הוא עוד זוכר מהכיתה? "הכול בסדר. אני בן 50, וכשאני ארגיש לא רלוונטי אני אעצור. בשיח הציבורי יש כל הזמן דיבור על למה אני צריך את זה, גם בשיח עם הגברת זה עולה כל הזמן. אבל בשיח האישי שלי עם עצמי, ממש לא. יש אצלי אנשים שעשו פה סדיר והמילואים שלהם בכלל לא באוגדה והם באו. יש אנשים בקבע שבכלל משרתים במקום אחר, נחתו פה פעם אחת לפני כמה שנים ועכשיו הם פה, באו על דעת עצמם".
הפסקת האש בפתח
לקראת השעה 19:00 כבר ברור לכולם שהפסקת האש בוא תבוא. כל הצדדים, כמקובל במצבים האלו, יעשו את המיטב כדי לנצל את הרגע האחרון ולהשיג הישגים. בחמ"ל נערכים לקראת מתקפה גדולה, וכל מי שלא צריך להיות שם נקרא החוצה. בחוץ, התזזית וההמולה מוחלפות באחת בפסטורליה של שעת שקיעה על סף המדבר. כל אחר הצוהריים ההוא עמד בסימן שקט, יחסי כמובן, ובחוץ השקט הזה אכן מורגש. רק ריח דק של שרפה שנישא באוויר משדות הקיבוצים שבסביבה, יחד עם כבאיות אקראיות שחולפות בכביש – תוצאה של הרקטות שמגיעות אל השטחים הפתוחים ולכן מתחמקות ממפגש גורלי עם טילי היירוט של כיפת ברזל – מזכירות שאנחנו במלחמה.
הפסטורליה הזו נעלמת במהרה. כפי שצפו בחמ"ל, לקראת השעה 20:00 אכן מתגברת האש. הדי הפיצוצים מכיוון הרצועה הולכים ומתגברים ונשמעים בתדירות גבוהה יותר. ככל שמתגברים קולות הפיצוץ כך הם משתלבים בצלילים שעולים מהכניסה לחמ"ל, שם מאופסנים הטלפונים של החיילים והקצינים, שנאלצים להפקיד את המכשירים שלהם בכוורת שתלויה בכניסה. על מסכי הטלפונים עולים בזה אחר זה השמות "אבא" ו"אימא", שמתקשרים מודאגים, וצפצופי הודעות הפוש שממהרות לדווח על תוצאות המטח הכבד שנחת באותם הרגעים על יישובי קו העימות. סימפוניה של פגזים, מרגמות, אייפון ואנדרואיד.
בתוך זמן קצר מתבררת המטרה מאחורי ההתקפה שבגינה גורשנו מהחמ"ל. פעיל זוטר בג'יהאד, שרכב על עגלה רתומה לחמור, חוסל – או "סוכל" בלשון הצבאית. אחד הקצינים, שמפקח על הכניסה למבנה, מראה בטלפון שלו את התמונות הקשות שהגיעו מהזירה, שכבר זורמות בקבוצות הוואטסאפ. גורלו של החמור לא נודע, ואל"ם י' מציין בגאווה את ההרס הנקודתי שניכר בתמונות כעדות ליכולות הכירורגיה של צה"ל במבצע הזה. "עוד נחסל הרבה חמורים", הוא אומר מבלי לכבוש את סיפוקו, ולא מתכוון לחבריה הולכי הארבע של בהמת המשא המסכנה, ששכובה על הכביש בג'באליא.
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv