פרטי הסכם המים הכלכליים עם לבנון טרם הוצגו לכנסת ולציבור, אך ראש הממשלה החליפי נפתלי בנט לומד כעת את פרטיו – כולל השינויים שחלו בו מאז כהונתו. בנט מקיים מרתון דיונים שבסיומם יחליט על עמדתו.
ההחלטה של בנט חשובה, מכיוון שהתנגדות שלו או של כל שר אחר בממשלה תתקע מקל בגלגלים של ההסכם. השאלה העיקרית היא אם לבנט, כראש הממשלה החליפי, יש סמכות להטיל וטו על ההסכם.
אם ההסכם יובא לאישור הקבינט, התשובה לכך היא לא. כדי לבלום את ההסכם בנט יצטרך במצב הזה לגייס את כל שרי הימין. אך אם ההסכם יגיע לאישור הממשלה – אז לבנט יש את הסמכות להטיל עליו וטו.
גם אם בנט יחליט בסוף לתמוך בהסכם בגלל הסיטואציה הנפיצה, כלל לא בטוח שהדבר הזה יקרה לפני הבחירות. בג"ץ דורש תשובות מהמדינה עד 27 באוקטובר, אך לא הוציא צו נגד קבלת ההסכם. ההנחה הסבירה של גורמים בממשלה שהדבר הזה לא יקרה עד אז.
שאלת התמלוגים שתקבל ישראל
עדיין לא ידועים פרטי ההסכם המדויקים ומה ישראל אמורה לקבל, אך ההערכות הן שהקו שעליו הוסכם, שיחלק את מאגר הגז הפוטנציאלי, יעניק בין שליש לשני שלישים מהגז ללבנון. אנו יודעים לומר שישראל הסכימה לייצר מעקף סביב המאגר באופן שיותיר את כולו בצד הלבנוני – זאת בתמורה לתמלוגים מהגז.
ישראל לכאורה נתנה את המאגר כולו, אך זה רק לכאורה. בעשור האחרון, מהרגע שפרצה המחלוקת על הגז מול לבנון, ישראל לא הייתה יכולה להוציא רישיון לאף חברה לקדוח במקום – ולכן מדובר במאגר שלא קיים באמת בשטח.
ישראל ברמה המעשית לא נותנת עכשיו שום מאגר ללבנון. לכן השאלה היא מה כתוב בהסכם בנוגע לתמלוגים – כמה ישראל תקבל אם יימצא שם גז? זו השאלה שתעמוד למבחן הדיון הציבורי ואיתה רה"מ לפיד יצטרך להתמודד.
אם האחוזים יהיו קרובים למה שהציע רה"מ לשעבר נתניהו (בסביבות 35%), ללפיד יהיה קל להציג את ההסכם לציבור. אך אם המספרים יהיו קרובים יותר ל-0, הוא עשוי לספוג ביקורת.