זה היה אמור להיות עוד מבצע, אחד ממאות בכל שנה, שבהם משתתפים לוחמי הימ"מ – היחידה העסוקה ביותר במערכת הביטחון. שעות הבוקר, 13 במאי, 2022. לוחמי הימ"מ עם כוח של סיירת גולני מכתרים בית של מבוקש בכפר בורקין. במקום מתפתח קרב, שבמהלכו נורים אלפי כדורים אל עבר הכוחות. לבסוף המחבל נכנע והתחושה היא שהמשימה הושלמה ואפשר לנשום לרווחה, אבל אז ביציאה מהכפר נשמע צרור יריות ששינה את הכול.
ברשת קשר, שנחשפה ב"אולפן שישי", נשמעה הקריאה: "חוליה רפואית זריז זריז לחוליה, נעם נפגע בגב". ע' הפרמדיק נזכר: "אחרי בערך דקה מפציעה, ראיתי את נעם שוכב על הקרקע מחוסר הכרה. זיהיתי שהוא פצוע אנוש". וכך הוא נשמע ברשת הקשר, שנחשפת כאן לראשונה, מאותן דקות גורליות: "זריז, נעם לא נושם. הוא מחוסר הכרה פה אצלי", הוא אומר – וג'יפ רפואי נשלח אליו. "נעם מחוסר הכרה, מעלים אותו לפינוי".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
כיום מספר הפרמדיק: "כל הזירה הזו הייתה תחת אש, במקום מאוד מסוכן. עלינו מהר לאוטו והתחלנו נסיעה. במהלך הנסיעה הוא איבד את סימני החיים כבר בידיים שלנו, הוא נשם בעצם את הנשימות האחרונות". וכך, אחרי עשר שנים שבהן לא נהרג אף לוחם ביחידה, נעם רז - לוחם ותיק ואהוב, נשוי ואב לשישה - נפל בקרב.
כבר כמה אנשים אמרו לי שבעצם מאז שנעם נהרג יש איזשהו שינוי בתוך היחידה
"היו כבר פעילויות שהיה ירי והיו מטענים והיה איום על כוחותינו, אבל הרבה שנים לא חטפנו את הסטירה הזו שגם לנו זה יכול לקרות. זו תמיד הייתה תחושה כזו שכל לילה – כמה מסוכן שלא נעשה, עדיין נחזור בבוקר וכולם ייצאו בלי שריטה – והמעגל הזה נשבר".
"זו הייתה מכה מתחת לחגורה"
מעולם לא שמענו ככה את לוחמי הימ"מ. אנחנו רגילים לראות אותם תחת אש, נלחמים במחבלים, בפעילויות מבצעיות נועזות עמוק בשטחי אויב. אבל השנה האחרונה, זאת שהייתה השנה המוצלחת ביותר בתולדות היחידה, הייתה גם השנה הקשה ביותר – שנה ששינתה את הכול. "זה הפך להיות שבכל פעם שאתה יוצא לעבוד, אתה לא בטוח חוזר", אומר א' הפרמדיק. "וכשיש לך ילדים בבית ואישה אז אתה מקבל את הלחץ הזה מהבית, וזה קיצוני".
בחודשים האחרונים הם פתחו בפני מצלמות "אולפן שישי" את שערי הבסיס הסודי ודיברו איתנו על כל אותם הדברים שלא העזו לומר בקול רם בעבר - על התחושה החדשה, הלא-טבעית עבור לוחמים ותיקים ומנוסים, כמעט בלתי מנוצחים, התחושה שמלווה אותם לראשונה - פגיעות. תנ"צ ח', מפקד הימ"מ, מודה: "הנפילה של נעם זו מכה מתחת לחגורה, אתה לא מבין מה קרה. להתרומם ולהרים את היחידה למבצע הבא – שקרה כמה ימים אחרי – אני חושב שזו הייתה המשימה הכי קשה שהייתה לי בחיים".
כשהוקמה הימ"מ ב-1974 הייעוד שלה היה להיות יחידת השתלטות ושחרור בני ערובה של משמר הגבול במשטרה, אבל בשנים האחרונות הפכה לחוד החנית בלחימה בטרור בשטחים, והפעילות שלה בתוך תחומי הארץ ירדה משמעותית. בתוך היחידה יש לוחמי חו"ד, קופים (כינוי ללוחמים שגולשים על חבלים), צלפים, חבלנים, כלבנים, נהגים מבצעיים, פרמדיקים ומסתערבים.
הלוחמים מגיעים מכל קשת החברה הישראלית - ובמנעד גילים רחב: "הלוחם הכי צעיר כאן הוא בן 24, והכי מבוגר הוא בן 44", עונה ג', ראש מערך ההדרכה, שנמצא במקום טוב באמצע - הוא בן 33, רווק, מדרום הארץ. הוא תמיד רצה קריירה ביטחונית, אבל היה צריך להחליט אם להמשיך בצה"ל או לעבור לימ"מ שכפופה למשטרה.
עברת לימ"מ ולא נשארת בצבא – פנסיה תקציבית, שחרור מוקדם, יש הרבה יתרונות לצה"ל.
"כן, אני בטוח שיש הרבה יתרונות. האמת היא שאני לא יודע אפילו לקרוא את התלוש אז אני לא הדמות לפנסיה תקציבית וצוברת. לא נשארתי בצבא כי רציתי למצות את עצמי באמת במקום הכי הכי טוב, בית ספר ללחימה בטרור שהוא פתח למדינת ישראל והוא גם חוצה מדינות לכיוון העולם, רציתי לתת את המקסימום שאני יכול. בא שלי היה מפלס"ר 7, הלום קרב. הייתה שיחה ביום שישי, קבוע, על זה גדלתי – מתלה, עניינים, מלחמת יום כיפור חצי צוות שלו נמחק – על זה גדלנו".
"יש הרגשה כאילו נעם שומר עלינו"
א', צלף בימ"מ, מדגיש: "שליחות זו לא מילה גסה, אתה באמת מאמין במה שאתה עושה. וקשה להסביר את התחושה של אחרי, כשאתה שותף לאיזשהו מבצע משמעותי התחושה היא שבאמת עשית משהו חשוב".
דרך הכוונות שני צלפים של הימ"מ שמתאמנים רואים את העולם אותו דבר בדיוק. אבל מחוץ לכוונות, הכול כבר נראה אחרת - ש' חי בהתנחלות, אדם מאמין בן חמישים, שלאחרונה הפך לסבא. א' גם מתקרב לגיל חמישים, אבל הוא אבא לתינוקת, חילוני שגר במושב במרכז הארץ.
ש': "נראה לי שכל אחד מאיתנו ביחידה לא פעם פספסו אותו כדורים, ואולי לפני הכול יש מי ששומר עלינו".
אתה גם מאמין בזה?
א', חברו החילוני, משיב: "מאמין באיזושהי קארמה, כן" וצוחק.
ש': "נסגור את זה אחר כך".
א': "היו לי הרבה שיחות על זה עם נעם, זכרונו לברכה מאז שהוא נהרג יש איזו קארמה, הרגשה כאילו נעם שומר עלינו, עליי. אני באמת מאמין שיש לנו קארמה חיובית, אולי בגלל מה שאנחנו עושים והדרך, אולי בגלל האמונה במה שאנחנו עושים".
"מגיע סמוי וחשאי לקסבה, בלי שהשטח יבחין"
רק מאז הקיץ האחרון הם השתתפו במאות מבצעים, חלק קטן מהם הותר לפרסום - ביניהם מבצעי החיסול של המבוקש איברהים א-נאבולסי, של ראש תשתית הטרור של גוב האריות, של המחבל שרצח את אחים הלל ויגל יניב ז"ל בחווארה, ולאחרונה - חיסול המחבלים שירו על רכבם של משפחת די.
"כדי להגיע לחוליה הזו שביצעה את הפיגוע, השב"כ הביא מודיעין מדהים – הושיב אותנו על קרקע שהיא כמעט בטוחה", אומר מפקד הימ"מ. "ידענו שאלו מחבלים שמשויכים לחמאס ויילחמו עד המוות, וכשאתה מגיע למגע איתם אתה יודע לאן זה הולך".
המבצע האחרון מתוכם, בחודש מאי האחרון, היה מסוכן, נועז, והביא את היכולות של מסתערבי היחידה לקצה. כעת, לראשונה, מפקד המסתערבים בימ"מ חושף את מאחורי הקלעים של המבצע, דקה אחרי דקה: "הובלתי את הכוח ביחד עם עוד בן אדם נוסף, אקט מסוערב. הגענו מכמה כיוונים, מכמה מקומות כדי להפתיע, כוח לא מובטל – מעל 10 אנשים במספרם. אתה מגיע סמוי וחשאי בלי שהשטח יבחין, זה לאור יום, בתוך הקסבה".
איך התחושה להסתובב בבוקר בקסבה?
"כיף, במיוחד כשאתה יודע שעשית הכנות טובות, שאתה מגיע מוכן, שאתה נמצא פה עם אנשים נפלאים".
"יש חמושים שכבר בדרך אליכם"
לא', מפקד המסתערבים בימ"מ, יש כבר כפי שהוא קורא לזה הרבה "שעות מנוע". אבל זה לא עוד מבצע. גם בגלל היכולות יוצאות הדופן שנדרשו להפגין הלוחמים בלב הקסבה של שכם לאור יום, וגם בגלל המחבלים שאותם נשלחו לסכל- המרצחים של האחיות רינה ומאיה, ואימן לאה די ז"ל שנרצחו בפיגוע ירי בבקעה. א' והכוח אותו מוביל מגיע לנקודה. המסתערבים מחליפים את התחפושות של הנשים והפועלים, למדי לוחמים. כעת הם חוברים לכוח הירוק - הקרב מתחיל.
ברשת הקשר של המבצע שנחשפה באופן בלעדי בכתבה נשמעים לוחמים מדווחים: "אנחנו על הדלת, הפעלנו מטען, הכול תקין ומתחילים לעבוד". מפקד היחידה ח' מורה: "בכל הכוח להיות ערוכים, יש חמושים שכבר בדרך אליכם". בשלב זה מפקד הכלבנים בימ"מ שולח קדימה את הכלב הוותיק ג'אנגו למבנה שבו הוא חושד שמסתתרים עוד מחבלים. ג'אנגו, בדיוק כפי שעשה באינספור מבצעים קודמים, מזנק על המחבל, ובכך גורם לו להסיט את נשקו אליו - ולא אל הלוחם שנכנס אחריו למבנה. השנייה הזאת מספיק ללוחם לחסל את המחבל, אבל לא מספיקה בשביל להציל את חייו של ג'אנגו, שנהרג במקום.
ר', לוחם מדריך כלבנים, מספר: "ג'אנגו לצערי נהרג, אבל אני כן יכול להגיד במאה אחוז שבזכותו גם המבצע הסתיים כמו שהסתיים וגם כל הלוחמים חזרו הביתה בשלום. כי אם הוא לא היה שם, לא כולם היו חוזרים משם".
אתה ראית את המחבלים, המרצחים?
א', מפקד המסתערבים, עונה: "כן. הרגע הזה שבו אתה רואה – סליחה על הבוטות – את הנבלות האלה במצב שבו אתה רואה אותם, יש לך איזו ירידת מתח קטנה, אתה נושם לרווח 'אוקיי, הינה הם קיבלו את מה שמגיע להם'".
אתה נמצא במבצע תחת ירי ואנשים שנפצעים ואז אתה חוזר הביתה ואתה צריך להוציא את הילדים מהגן, איך עושים את השיפט הזה?
"שאלה טובה. צריך לבוא ולשדר לילדים שהכול רגיל, להיות חייכן וסובלני וגם הסביבה – כאילו לא קרה משהו מוזר בלילה, זה לא שהיית בתופת בלילה והכול בסדר. רוב הסביבה, לפחות במקרה שלי, אף אחד לא יודע מה בדיוק אני עושה".
סגירת המעגל שהשאירה "טעם חמצמץ"
מה אתם עושים לפני שאתם מגיעים הביתה? נגיד אתם עכשיו באיזו פעילות מבצעית וקורים שם דברים, אפילו לוקחים חיי אדם...
ש' הצלף: "לא, אני מתקן אותך רגע. אנחנו עסוקים בלהציל אנשים, אוקיי?"
נכון, אבל זה כרוך בלקחת חיי אדם.
ש': "לפעמים אין ברירה. היה כאן בן אדם שרצה להרוג אזרחים, עכשיו האזרחים חיים, הם יכולים להמשיך לעשות מה שהם רוצים – זו התמונה השלמה".
וע' הפרמדיק מדגיש: "נורא קל לבן אדם עם מעט מצפון להבדיל בין טוב לרע וזה מה שאנחנו עושים פה. הרוצח של אסתר הורגן, הרוצח והאנס של אורי אנסבכר – זה פשוט רוע".
ואחרי שתופסים מישהו כזה, איך התחושות?
"לא בטוח שכדאי לי לענות על השאלה הזו כמו שאני באמת רוצה לענות עליה".
תגיד מה שאתה באמת מרגיש.
"קודם כל זו תמיד תחושה טובה כשאתה סוגר מעגל. אבל כשאתה עוצר מישהו שהוא עשה כזה דבר מזוויע, זה תמיד משאיר בך טעם חמצמץ".
תנ"צ ח', מפקד הימ"מ, מסביר: "אנחנו מחנכים את הלוחמים שכשאתה נמצא בשטח, אתה חייב להפעיל את שיקול הדעת שלך, אתה לא מכונה. ובתוך שיקול הדעת הזה יש את כל הניסיון המבצעי, יש את המוסר, יש את הנחישות, יש את החתירה למגע ויש גם את המחשבה מה המשמעות של המשימה שלי, גם בראייה לאומית".
"חושב שיש מקום ללוחמות בימ"מ"
מפקד הימ"מ, מי שנבחר להדליק את המשואה בשנה שעברה, מתמודד עם מורכבות אדירה לא רק בשדה הקרב, אלא גם בחזיתות נוספות. היחידה בנויה על לוחמיה, על המקצועיות שלהם שהיא תוצר של הכשרה וניסיון שאין מקבילים לו במערכת הביטחון. בשונה ממקומות אחרים, לוחם ימ"מ מתקרב לשיא שלו רק בסביבות גיל ארבעים, והאתגר הוא לשמר את האנשים והידע לאורך שנים - אתגר מאוד בעייתי כאשר התנאים והמשכורת בימ"מ הם של שוטרים, ונמוכים בהרבה מהנהוג בגופי הביטחון.
אנחנו מראיינים אדם בן 50, הוא כבר סבא, צלף, 27 שנים ביחידה. מה הסיכוי שבחור שמתגייס עכשיו בגיל 25 לימ"מ יעשה את אותה דרך?
"סיכוי לא גבוה", הוא מודה. "היכולת לשמר היום את הלוחם לאורך זמן היא מאוד מוגבלת, גם לאור הסכנות והמציאות המורכבת שאנחנו נמצאים בה, אתה רוצה לראות מה אני מקבל עוד - לימודים, קורסי העשרה, כמובן הפנסיה. אני חושב שזה התפקיד שלנו".
יש סיכוי שיהיו נשים בימ"מ? תיאורטית.
"מתחפשים לנשים"
אבל נשים אמיתיות, לוחמות, יכול להיות דבר כזה?
"כן, בוודאי".
מחר מגיעה מישהי ואומרת "אני רוצה להיות לוחמת בימ"מ"
"עומדת בתנאים, בקריטריונים – הכול בסדר. כל מה שלוחם בימ"מ עושה, הלוחמת תרצה לעשות ותעשה. אני חושב שיש מקום ללוחמות בימ"מ".
רק עשרה מתוך אלף אנשים שיגישו מועמדות יסיימו מסלול בימ"מ. זאת אחת המשימות הכי מאתגרות שיש ליחידה - לבחור בפינצטה את האנשים שעשויים מהחומר הנכון, אוהבים להישאר בצללים, והם גם מסוגלים להתמיד ולהתמסר לאורח חיים של חוסר ודאות וסכנה תמידית.
"להגיד לך שאני ישנה בשקט? לא"
ו', שמסיים כעת את מסלול ההכשרה, מרגיש שמדינת ישראל נתנה לו את החיים במתנה. שהוא עלה לארץ היה ילד בודד בלי הורים שברח ממציאות קשה. חוץ מלמדינה, ו' חייב הרבה גם לבת זוגו בשנים האחרונות, שכמוהו שוזרת כעת את חייה עם היחידה הלאומית למלחמה בטרור.
מתי הצעת לה נישואים? לפני הקורס או אחרי?
"לפני הקורס".
זאת אומרת, לפני שהיא הבינה למה אתה נכנס
"אני יכול להגיד שכל התהליך הזה זה ערפל אחד גדול, אתה לא יודע באמת אם אתה בפנים או בחוץ".
אתה מדבר על הקורס או על החתונה?
"אני מדבר על הקורס", הוא עונה וצוחק. "ברגע שקיבלתי תשובה חיובית שאני כן נכנס לקורס, הייתי צריך ממש להזדרז. "זה היה ממש שבוע לפני תחילת הקורס, הייתי צריך לקחת אותה למיקונוס ולעשות את זה בצורה הכי רומנטית שאפשר".
מה קורה עם החתונה בעצם. כבר עברה תקופה. יש תאריך? יש תוכנית?
"כן, בעיקרון הכול מוכן לפי מה שהיא מספרת".
כשהוא אמר לך שהוא רוצה להתגייס לימ"מ, איך קיבלת את זה?
ארוסתו של ו' אומרת: "סוג של ידעתי שזה הייעוד שלו באיזשהו מקום אז קיבלתי את זה בהרבה יותר הבנה מההתחלה. להגיד לך שאני ישנה בשקט? לא".
מ', שנשואה ללוחם ימ"מ, מספרת: "אם יש עכשיו פיגוע והמחסל לא נוטרל, אני פותחת יומן ומסתכלת שבועיים קדימה ואומרת 'אוקיי, מה הלך, מה אני מבטלת, מה אני משנה' כי אלה החיים שלנו. לפעמים אני אפילו מלקה את עצמי על זה ואומרת לעצמי 'אנשים מתו ואנשים פצועים עכשיו, זה מה שמעסיק אותך?'"
"אובדן מאוד גדול של תחושת ביטחון"
א' ומ' נשואות ללוחמים ותיקים בימ"מ. שנים שהן נאלצות להתמודד עם החרדות, ההקפצות בשעות בלתי סבירות, אי הוודאות התמידית. הן גם אלו שצריכות לתרץ לסביבה ולילדים - איפה אבא, למה הוא לא נוכח. א' נזכרת: "בערב סוכות הלכתי עם הילדים לארוחת חג אצל המשפחה שלי. כולם רצו להתחיל ואז הבת שלי עומדת ואומרת לא לא, אני לא יכולה להתחיל את הארוחה. כולם צוחקים והיא אומרת 'יש לי הקפצה, אני לא יכולה להיות פה עכשיו'. היא הייתה בת 5".
הקשיים תמיד היו שם, אבל את הפחד הגדול מכול הן עוד הצליחו להדחיק, עד רגע הבשורה על מותו של הלוחם נעם רז ז"ל. ומ' משחזרת: "הלכתי להלוויה והמבט של הנשים שם ליווה אותי, כולנו עמדנו שם בהלוויה הזאת וכולנו קברנו שם משהו, אובדן מאוד גדול של תחושת ביטחון שהסתובבנו איתה המון שנים. כתבתי מכתב למפקד היחידה וביקשתי ממנו 'אני מרגישה שאנחנו צריכות עזרה'".
תנ"צ ח' מסביר איך פעל בעקבות המכתב: "קיבלתי את ההודעה הזו והבנתי שאני צריך לעשות משהו ומהר. המציאות ביחידה אל מול הפעילות המבצעית – אי אפשר להסתיר את זה היום, הכול ברשתות החברתיות ואני לא יכול למנוע מילד של לוחם לפתוח את הטלגרם ולראות את אבא שלו פורק מרכב ונלחם במחבלים ואני צריך להיפתח, אני צריך לדבר עם המשפחות והנשים, אני צריך להסביר להן איפה הבעלים שלהם עובדים. ואני חושב שזה אחד הדברים הקשים לי כמפקד, כי אנחנו כל הזמן היינו סגורים".
זה די מדהים שלא הייתה פה קב"נית לפנייך או קב"ן.
ע', קצינת בריאות הנפש בימ"מ, משיבה: "נכון. אני חושבת שפעם פחות נתנו מקום לחלק הנפשי. אם היום אני עושה לא מעט כדי שיבינו את הצורך, פעם אי אפשר היה לדבר על הדברים האלה – הקשיחות הייתה חלק מההגנה על הלוחמים". היום בימ"מ מתקיימות סדנאות חוסן לנשים ולוחמים, וגם טיפול פרטני. "אני מאוד עסוקה בעניין של לא לסדוק – המטרה היא לחזור לפעילות המבצעית ולא להוציא אותו ממנה".
ביבשה, באוויר - והמרדף שלא עומד להיפסק
פתאום זה מציף כל מיני דברים, אולי זה יכול לגרום להם לחשוב ולהסס.
תנ"צ ח': "אני חושב שלא, אני חושב שזה עושה אותם יותר בריאים נפשית. אני לא חושב שבנאדם נורמלי לא יפחד. כולם מפחדים, כולם חוששים ואני חושב שזה מה שעושה אותנו הרבה יותר שקולים. עצם השיח, העובדה שהם מדברים, הופכת אותם ללוחמים הרבה יותר טובים וחזקים".
מותר לדבר על הכול? אין את הקטע של "אני מאצ'ו"?
א' הצלף: "ממש לא".
אפשר להראות פגיעות?
א': "אפשר".
ש', מחייך: "אני פחות מכיר את זה אבל בסדר".
אחת היכולות של הימ"מ שפחות מוכרות לציבור היא יכולת צניחה מבצעית: "להרחיב בנושא הזה אני לא יכול, אבל אני חושב שמי שיכול להפעיל קצת את הדמיון שלו יכול להבין מה אנחנו יכולים לעשות בתור צנחנים, צניחה מנוהגת - דמייני מה אפשר לעשות עם היכולת הזו. אני חושב שאפשר לעשות איתה הרבה", מצהיר מפקד הימ"מ.
אז בימ"מ היצעו לעשות לנו דמיון מודרך ואנחנו מצטרפים אליהם לצניחה מיוחדת מגובה 10,000 רגל - כחלק משגרת האימונים הלוחמים אוספים אנשים מהבסיס ומתאמנים איתם על טאנדם - צניחה שבה הם מתחברים לאדם שהוא לא לוחם צונח, והפעם אנחנו היינו שפני הניסיון. מהאוויר באמת יותר קל לדמיין - לדוגמה, תרחיש שבו הלוחמים האלו, שמשייטים בשמיים בשליטה מוחלטת, נוחתים בדממה על בית של מחבל בלב שטח עוין, מפתיעים אותו באישון לילה, ו"סוגרים מעגל".
רובנו מדחיקים את העובדה שאנחנו חיים במלחמה יום-יומית. לא רק כשיש מבצע בעזה. בכל לילה מתנהלים קרבות, בכל יום חיים בסכנה. אבל בניגוד לרובנו לוחמי הימ"מ והמשפחות שלהם לא יכולים להדחיק, לא יכולים ללכת לישון בשקט. בעבר המנהיגים שלנו עוד הבטיחו שיהיה לזה סוף. שיימצא פתרון. היום נראה שהם הפסיקו לנסות ו אנחנו מתרגלים לרעיון שלעד נחיה על חרבנו. אבל האמת שמגיע לכולנו, ובראש ובראשונה לאלו שמקריבים עבורנו הכול, עתיד טוב מזה.
יש לכם המון הצלחות אבל יש גם משהו סופר-סיזיפי. בסוף, גם אם תפסתם מישהו, יהיה מישהו אחר, זה לא נגמר
ג', ראש מדור לחימה, מסכים: "כנראה שזה לא ייגמר, במדינת ישראל כנראה שנחיה על חברנו עוד המון שנים. אנחנו אף פעם לא שואלים את השאלות הגדולות האלה, לא מטיפשות אלא כדי לשים את עצמנו במקום שבו אנחנו צריכים להיות.
תנ"צ ח' מסכם: "אנחנו יחידה מקצועית, זו דרך החיים שבחרנו. זו לא שריטה, זו שליחות. זו דרך החיים שלנו ואנחנו צריכים לעשות אותה".