סמ"ר איתמר בן יהודה ז"ל שירת כסמל מרגמות בגדוד 13 של גולני ונפל ב-7 באוקטובר במתקפה על מוצב פגה. הוא היה אחד מבין חמשת ילדיו של יורם ואחיו התאום של גילעד. ביום מתקפת חמאס, נשארו לו רק יומיים לחופשת השחרור. "שנינו דיברנו כמה ימים לפני זה ואמרנו, איזה כיף, שבת אחרונה, מה כבר יכול להרוס את זה?", משחזר אחיו התאום. "אני זוכר שישבנו כזה, הייתה בדיוק שקיעה יפה כזאת, הסתכלנו על האופק והוא אמר לי: 'תשמע, עוד קצת ואני בחוץ'".
במשך 50 דקות איתמר ז"ל ותשעת לוחמיו ניסו לעצור את חדירת המחבלים בגופם, עד שהוא נפצע ופונה לחדר האוכל בבסיס. "הוא נפצע בשמונה, רבע לשמונה, משהו כזה. ב-8:20 בבוקר הוא התקשר. הוא נשמע חזק, מעודד, הוא נשמע כאילו הוא מאמין שהוא יכול לצאת מזה. בתשע הוא הספיק לדבר מטלפון אחר עם אחיו התאום, ומאז לא היה קשר יותר", מספר אביו, ד"ר יורם בן יהודה.
כשאביו נשאל מה אמר לבנו ברגעיו האחרונים, הוא מספר, "שישמור על עצמו, ש... לא יודע, משהו כזה. שטות כזאת. מה אומרים במצבים האלה?". לדבריו, אמרו לחובשים, שלא יגיע פינוי כי המסוקים הולכים לקיבוצים. "הוא היה נרדם, הוא היה מתעורר, הוא היה מעודד את החיילים סביבו. מתישהו זה נגמר. מישהו עשה החלטה שאזרחים קודמים לחיילים ואפשר להבין את ההחלטה הזו".
ד"ר בן יהודה, פסיכולוג קליני, רגיל להסתכל לכאב של מי שמולו בעיניים - גם בימים הקשים בחייו הוא מעדיף להכיל מצוקות של אחרים מאשר להתמודד עם הטרגדיה שלו. מיד לאחר שקם מהשבעה, הוא התגייס לפקד על המרכז לשיקום עורפי (מלש"ע) שהוקם לטפל בכל נפגעי הטראומה בצה"ל מה-7 באוקטובר והמלחמה בעזה.
הוא משתף, "די מההתחלה היה ברור לי שאני לא יכול לשקוע ביגון שלי להתבוסס בתוכו, להפסיק לראות את כולם, לחשוב שאסוני גדול משל אחרים". הוא מרחיב על אופן התמודדותו, "אני מרגיש שאני מעמיד פני עסקים כרגיל ואני חושב שחלק קונים את זה וחלק לא קונים את זה, אבל מבינים שזה מה שאני רוצה, אז עושים את עצמם שזה ככה".
אפילו הניסיון העשיר שלו בפסיכולוגיה קלינית וההתמחות בשכול ובפוסט טראומה כמפקד היחידה הצבאית לטיפול בנפגעי תגובות הקרב, לא הכינו אותו ואת צוות המטפלים שאיתו למבול הפניות שהציפו את המרכז. "חיילים שמגיעים אלינו הם במצב הנפשי הכי מורכב שיש כי הטיפול הראשוני שניתן להם לא עזר להם כדי לחזור לתפקוד", מסבירה סא"ל מיכל גפן, מפקדת מערך מכלול ההשהיה.
לדברי בן יהודה, אותה תמה חוזרת שוב ושוב בטיפולים. "אין צה"ל, אין מפקדים, אין מדינה, אתה פשוט לבד בשטח", הוא מעיד. תחת גישתו הייחודית של יורם כ-1,400 חיילים קיבלו טיפול נפשי במלש"ע, 75 אחוזים מהם חזרו תוך כמה חודשים לשירות מלא.
חלק מהחיילים שבהם טיפל ד"ר בן יהודה פגשו את בנו ברגעיו האחרונים. "פגשתי המון חיילים שהם היו חברים, פקודים של איתמר. כל מי שהיה באותה שבת ונשאר בחיים, זה לא כל כך הרבה. הם מגיעים אליי, אנחנו מדברים, אני בדרך כלל גם מקליט אותם ברשות כדי להשמיע למשפחה וכדי להשלים את התמונה בתוך הראש שלי של מה קרה שם באמת", הוא מתאר. "זה מרסק כל פעם מחדש, אבל אני מצליח שהם לא יראו עליי ואני נותן להם את החיבוק שלהם בסוף", הוא משתף.
את הכאב הכרוני שד"ר בן יהודה מכיר כל כך מקרוב מכיסא המטפל, הוא חווה בעצמו. מנסה ליישם את מה שכבר שמע ויודע, מגלה כמה קשה לרפא את הכאב שלו. "יש לי קול של המטפל ויש בי את הקול של האבא, וזה לא תמיד הולך ביחד. העצות שהייתי נותן לאחרים ולעצמי בתור מטפל, לא תמיד אני יכול ליישם אותן, גם אם אני יודע שהן נכונות.
לדבריו, העובדה שבנו נפל כלוחם, לא מקלה. "כל העניין הזה שאנחנו חווים אותו גם כהורים של הגיבורות, כאילו אומרים, או-קיי, הילד מת, קח גיבור, תתנחם בגיבור. אז כולם גיבורים, גיבורים, גיבורים. לא יודע למה זה קשור בכלל, לא יודע למה זה אמור לנחם". הוא מוסיף, "זה כאילו מייצר לחץ, לבדוק שהילד שלך היה באמת גיבור".
הוא מעיד, "אני יודע שאני צריך לחיות, שאני רוצה לחיות, שיש לי בשביל מה לחיות. אני רק לא יודע עוד איך עושים את זה".