ארוחות השישי בבית משפחת חיים פור בראשון לציון כבר לא ייראו אותו הדבר בלי שיראל, "המלכה של הבית". אחותם הקטנה של ברק, נתנאל וליאור ובתם היחידה של אלי וצמרת – שנפלה ב-7 באוקטובר במתקפה על בסיס נחל עוז והיא רק בת 20. הפרצופים המצחיקים, המבטים והצחוק המרגש שלה בזמן שאבא שלהם היה מקדש את כניסת השבת – הכול נעלם.
כבר 100 ימים שברק חיים פור לא יכול לחבק שוב את אחותו שיראל, ששירתה כסמב"צית (סמלת מבצעים) בעוטף עזה. הוא ואחיו היו רגילים להגן על אחותם הקטנה; ידידים שהיו מגיעים אליה הביתה תמיד היו עוברים דרכם והדלת שלה הייתה תמיד פתוחה. הוא מספר על עיני האחים שתמיד השגיחו על אחותם, הנערה שהצטיינה בכול, מאהבתם אליה. "לא היה ספק בכלל שהיא תגדל להיות לוחמת בצבא", מספר ברק על אחותו. "בת אחת אחרי שלושה בנים – היא לא הייתה שורדת אותנו אם היא לא הייתה פייטרית".
מותה של שיראל נגע בנקודה הכי רגישה של האחים. "לא הצלחנו להגן על אחותנו הקטנה", אומר ברק בכאב. עם זאת, שלושה חודשים אחרי האסון הביקורת רק הולכת וגוברת: "למעשה הצבא לא הצליח להגן עליה, הממשלה והמדינה לא הצליחו לשמור עליה בחיים", מאשים ברק. "כולם ידעו, המודיעין ידע הכול, זה היה חרוט על הקיר – רק היוהרה ניצחה".
עזרה לחיילים עד הרגע האחרון
עם ברק שוחחנו ב-N12 כבר בחודש אוקטובר, שבועיים אחרי תחילת הלחימה, כששיראל עוד נחשבה נעדרת וגורלה עוד לא נודע. המשפחה הייתה תלויה בין שמיים וארץ. כבר אז הם ניסו להבין מה בדיוק קרה ושמעו מחיילים שראו אותה לפני מותה שהיא עזרה לחיילים להסתתר עד הרגע האחרון.
החיילים שהיו שם סיפרו למשפחה שהם היו בחמ"ל הבסיס בזמן שהמחבלים ניסו לשרוף אותו מבחוץ. על פי העדויות, 22 חיילים, רובם חיילות, הצליחו להיחלץ דרך חלון השירותים הקטן בחמ"ל, אך גורלה של שיראל מרגע זה לא היה ידוע. יומיים לאחר פרסום הכתבה נודע להם הנורא מכל. המכון המשפטי הצליח לזהות את שרידיה של שיראל בחמ"ל השרוף.
"אנחנו שבורים כולנו. אומרים שהזמן מרפא, אבל אנחנו לא מרגישים את זה בכלל", משתף ברק. "ברגע שאני חושב שאני מצליח להתגבר, אני הולך ארבעה צעדים אחורה. כל המשפחה השתנתה, ההרכב השתנה. חלק מהלב פשוט נעלם".
קרב של 50 דקות
ככל שהימים עוברים כך מתחילים להתבהר ולהגיע עוד חלקים מהסיפור של שיראל ביום הטרגי ההוא. זו הייתה אמורה להיות השבת האחרונה שלה בבסיס לפני השחרור מצה"ל. החיילת המצטיינת סיימה משמרת בשעות הערב, אך החליטה להישאר בכל זאת בחמ"ל עד שלוש לפנות בוקר, כדי לעזור לחיילים שלה. בשעה 10:53 ביום שבת היא עוד שלחה למשפחה הודעה שהיא נמצאת בחמ"ל ומוגנת. בדיעבד חשף תחקיר שנערך בבסיס כי זה התנהל קרב ממושך, של כמעט 50 דקות, על דלת החמ"ל מול המחבלים שניסו לפרוץ אותה. כשבני העוולה לא הצליחו לפרוץ, הם הכניסו חומר בערה וכך שרפו את החדר על השוהים בו.
"סיפרו לנו שסיימו לפנות את החמ"ל על הריסותיו, אך לא מצאו עדות לכך שהיא הייתה שם. מצאו שם כמה דסקיות של חיילים, שלא היו שלה", סיפר לנו ברק בחודש אוקטובר. "אנחנו יושבים 20 יום שבעה בלי לדעת מה קורה".
אחרי סיום הבדיקה של המכון הפתולוגי והבאת הממצאים למשפחתה של שיראל התקיימה הלוויה. בלוויה ספד לשיראל גם סבא שלה. תיעוד ההספד שלו, שנישא בשפה הפרסית, פורסם בכל העולם – ובני המשפחה קיבלו תנחומים וחיזוקים גם מהעם האיראני. אומן פרסי מוכר יצר קשר עם המשפחה וביקש לפרסם את התמונה שלה על פסל שהוצג במוזיאון הסובלנות.
"חיוך צנוע, ביישנות ואצילות"
בימים האחרונים חשף צה"ל לפני המשפחה את קיומן של הקלטות של שיראל בחמ"ל מ-7 באוקטובר, הקלטות שבני המשפחה יזכו לשמוע רק לאחר תחקיר מבצעי רחב על המתקפה. הקצינה בדרגת סגן-אלוף שהגיעה לבשר זאת למשפחה סיפרה להם כי שיראל נשמעת רגועה ומקצועית מאוד בדיווחים שלה, אף שמחוץ לדלת החמ"ל התחולל קרב.
"זה לא מפתיע אותנו", אומר בכאב אלי, אביה של שיראל. "חודש לפני שהשתחררה היא קיבלה תעודת הצטיינות מהסמח"ט. חברות שלה שהגיעו לנחם אותנו סיפרו לנו שבהתחלה היא סירבה לקבל את התעודה. הכול מתוך צניעות. לעולם לא אשכח את הפנים שלה כשעלתה על הבמה לקבל את התעודה, בראש כפוף, בחיוך צנוע, בביישנות ובאצילות".
"קראו לה 'המלכה של נחל עוז'", מוסיף ברק. "חיילים ששירתו איתה וחברות שלה מהצבא סיפרו שהיא הייתה האור של הבסיס, מקצועית וחברה טובה, מלאה בנתינה. תמיד היא הייתה נותנת עוד שעות בצבא, לא התפשרה על פחות ממצוין".
"בשיראל היה שילוב של בחורה אנרגטית והכי שמחה וצוחקת באירועים משפחתיים – ושל מישהי שלעיתים הייתה מופנמת, בעצמה, בהמון צניעות", מוסיף ברק. "היינו ארבעה אחים מחוברים ממש, בלי ריבים. זו הייתה ברכה. אך הברכה הזו עכשיו היא גם הצרה הכי גדולה שלנו, כשנקרע מאיתנו חלק, וקשה מאוד להרים את הראש".
