יגיל יעקב, בן ה-13, הוחזק לבדו ברצועת עזה במשך 52 ימים. הוא נחטף מביתו שבניר עוז יחד עם אחיו הגדול אור, בן ה-15, והשניים הוחזקו בנפרד. במהלך השבי הוא אולץ בידי הג'יהאד האיסלאמי להצטלם לסרטון שהארגון הפיץ. היום (ראשון) הוא סיפר לראשונה ב"חמש עם רפי רשף" על הימים שהרגישו כמו נצח ועל הדאגה לאביו יאיר (יאיא), שנחטף מבית אחר ועדיין מוחזק ברצועה.
"אבא הוא כמו חבר הכי טוב שלי, ואני מאוד מתגעגע אליו", סיפר יגיל. "לראות איתו סרטים, משחקי כדורסל וכדורגל ולפצח איתו גרעינים".
"כל יום מרגיש כמו נצח"
יגיל סיפר כי המשפחה לא יודעת פרטים על מצבו של האב: "חוסר האונים הזה משגע את כל המשפחה. אנחנו מחכים לכל פרט מידע, רק כדי לדעת מה קורה איתו". הוא המשיך: "אנחנו מאוד מחכים כבר לעסקה ושישחררו את כל החטופים. אני לא מעכל את זה, אני יצאתי - אבל מה איתו? מה עם כל החטופים שנשארו שם וצריכים לחוות את הסיוט הזה. אני יודע איך זה. אני הייתי שם".
הוא תיאר שבשבי כל יום מרגיש כמו נצח. "בעיקר יושבים, מדברים ולומדים ערבית", שחזר. "מתעסקים בשאלה מתי תהיה עסקה, שומעים שקרים על מדינת ישראל - כמה שלא רוצים אותך, שהפקירו אותנו ושלא רוצים לקחת אותנו בחזרה". במהלך הימים, השובים סיפרו ליגיל כי לכל עסקה שחמאס מציע – ישראל מסרבת. "במצב כזה אתה מתחיל להאמין שאתה מתחיל להתחרפן".
"אתה צריך איכשהו לדבר איתם, בג'יהאד הם לא יודעים אנגלית"
במהלך הימים יגיל למד ערבית וככה דיבר עם השובים שלו: "אתה בלי טלפון, אז אתה מקשיב, אתה צריך איכשהו לדבר איתם, ובג'יהאד הם לא יודעים אנגלית". כבר ביום הראשון הוא למד שתי מילים: שירותים ואוכל. ולאורך התקופה למד את השפה ברמה בסיסית, "בוא נגיד אם זה 100 אחוז ערבית, אז 50 אחוז למדתי", סיפר.
48 ימים עברו מאז הפעימה הרביעית שבמהלכה יגיל ואחיו שוחררו. "התבגרתי, אבל גם לא כל כך", אמר. "נהייתי מאוד מפונק. למדתי להתחשב, למדתי שצריך להיות סבלניים, כי שם סבלנות זה דבר בסיסי. בעיקר נשארתי אני, יגיל".
זאת הפעם הראשונה שיגיל מספר על הימים בשבי, לאחר שאמו, רננה, העדיפה לשמור על הפרטיות שלו ושל אחיו מאז שוחררו. רננה סיפרה על ההחלטה להתראיין דווקא ביום ה-100 לאסון: "בעיקר כי אנחנו מאוד רוצים כבר את אבא שלו בבית וגם את יתר החטופים".
"אני מרגישה שצריך לשים היום את המטרה של החזרת החטופים במעלה הראשונה בין מטרות המלחמה", הדגישה רננה. "לחטופים אין זמן, ליתר המטרות יש, להן היה זמן גם קודם, יהיה זמן גם אחר כך. החזרת החטופים צריכה לקרות עכשיו. אחרת אנחנו עלולים למצוא את עצמנו במצב שכשנגיע לרגע שאפשר יהיה לממש את המטרה הזאת - פשוט לא יהיה עבור מי"