מתחילת המלחמה חל זינוק של פי ארבעה עד חמישה במספר הפרסומים שנבדקים על ידי הצנזורה הצבאית. מאות אלפי פרסומים נוטרו על ידי הצנזורה, ומתוכם כ-14 אלף נמצאו כפרסומים רלוונטיים הדורשים בחינה מעמיקה יותר של אחד הצנזורים. כך, הגוף שהוקם בעידן אחר, עם כמה עיתונים מודפסים ותחנות רדיו, נדרש לבחון כמויות עצומות של מידע. האם הצנזורה עדיין רלוונטית בעידן החדש? ואיך המלחמה החמירה את הגישה שלה?
התפקיד של הצנזורה הצבאית מתחלק לשני חלקים – בחינה של כתבות שכלי תקשורת מגישים לצנזורה, וניטור ובחינה של מידע שכבר פורסם. המלחמה משנה את כל התמונה, הן מבחינת כמויות הפרסומים והן מבחינת מידת ההחמרה. בתקופת המלחמה, הצנזורה נוקטת בגישה מחמירה יותר. אומנם, שיעור הפרסומים שאושרו או נפסלו נשאר דומה ביחס לכמות הפרסומים בעבר, אך אפשר להצביע על סיבות אחרות שהובילו לכך.
הצנזורה היא יחידה קטנה המונה עשרות אנשים, חיילים בשירות חובה לצד צנזורים שהם אזרחים, וממוקמת בבניין קטן בבני ברק. המשמרות בזמן המלחמה עובו. בכל משמרת יושבים כמה דסקאים שמנטרים את המידע מהרשת ומעבדים אותו. את הפרסומים הרלוונטיים הם מעבירים לבחינה מעמיקה יותר בידי הצנזורים. הם גם עוקבים באדיקות אחר שידורי החדשות. בנוסף, כל כלי התקשורת מחויבים להגיש לצנזורה כל פרסום שנוגע לעניינים ביטחוניים, ובכלי התקשורת המרכזיים אף נמצא פיזית צנזור צבאי.
בין חופש הביטוי לביטחון המדינה
"יש הבדל בין תקופת מלחמה לבין רגיעה בעיניי, בעיקר בפרשנות שנותנים למבחן הוודאות הקרובה", מסבירה תא"ל (במיל') סימה וואקנין-גיל, הצנזורית הצבאית הראשית בשנים 2015-2005. מבחן הוודאות הקרובה הוא המבחן שהצנזורה צריכה לבחון פרסומים לאורו, לפי פסיקת בג"ץ – אם מתקיימת פגיעה ממשית וקרובה לוודאי בביטחון המדינה.
"התפקיד של הצנזורה, כמו שאני תפסתי אותו בעשר השנים שאני ניהלתי את הצנזורה, היה לאזן בין הצרכים של ביטחון המדינה לבין חופש הביטוי, ולמצוא את הקו הנכון בין שניהם", מוסיפה וואקנין-גיל. "מצד אחד, לאשר כמה שיותר שיח חופשי, ומצד שני, לוודא ששום דבר שהוא מהותי לביטחון המדינה לא נפגע".
"הפרשנות שלי למבחן הוודאות הקרובה ברגיעה הייתה ברמה אחת, ובחירום, אני חייבת להגיד לך שמבחינתי, חיי חייל היו הרבה יותר חשובים מכל דבר אחר, ולכן היינו הרבה יותר נוקשים", היא מדגישה.
מנגד, עו"ד אלעד מן, היועץ המשפטי של עמותת הצלחה ומרצה לדיני תקשורת ומידע, סבור שהשיקולים בחירום ובשגרה צריכים להיות זהים. "אני חושב שהשיקולים שמנחים את הצנזורה, גם בתקופת לחימה, לא צריכים להשתנות מהשיקולים שמנחים אותה בדרך כלל", הוא טוען. "הנוסחה שעיצבה את המבחן הצנזוריאלי, היא נוסחה שתקפה גם לימי שגרה וגם לימי מלחמה. השוני היחיד הוא שבימי מלחמה כמובן שיש יותר אינטראקציות ויותר מידע שאמור לבוא לבחינה של הצנזורה, והיא צריכה לקבל לגביו החלטות".
"אם בוחנים גם מבחינה סטטיסטית את שיעור הפסילות, אנחנו רואים שהשיעור נשאר זהה, וזה אומר שהצנזורה לא שינתה את טעמיה לקולא או לחומרה מבחינת התוצאה הסופית", ממשיך עו"ד מן. "בניגוד למנגנוני חיסוי או פסילה אחרים, דווקא הצנזורה היא המנגנון המובנה ביותר, מכיוון שבג"ץ שניצר פסק שהמבחן שלפיו הצנזורה בוחנת פרסומים הוא פגיעה ממשית וקרובה לוודאי בביטחון - העבודה נהפכה להרבה יותר ברורה וממוקדת".
"הפרות בוטות של כללי הצנזורה"
במקרים חריגים ביותר, מי שעובר על הנחיות הצנזורה עלול להיענש. "לכאורה יש מנגנון ענישה, ומנגנון ענישה מאוד דרקוני, שהצנזור יכול להפעיל מכוח סמכויותיו לפי תקנות שעת חירום", מסביר עו"ד מן. "זה קרה גם בעבר מספר פעמים, לא גדול. זה יכול להגיע לסגירה של כלי תקשורת, עיתון 'חדשות', למשל, בפרשת קו 300. הכלי הזה הוא לא כלי שמופעל באופן תדיר, והוא שמור למקרים מאוד מיוחדים, דווקא בגלל ההבנה וההפנמה של חשיבות העיתונות, גם בעתות של מלחמה, וגם בנושאים שהם יותר רגישים".
"עם זאת, אנחנו רואים תהליך מדאיג, שדווקא הפרות בוטות של כללי הצנזורה, ופרסום של חומרים שאולי לא היו צריכים להתפרסם, מתפרסמים במסגרת דבריהם או בעקבות פעולותיהם של יודעי דבר ושומרי סוד", הוא מציין. "זאת אומרת, אנשים מהמעגל הראשון, שיש להם תפקיד או היה להם תפקיד בכיר מאוד במערכת, ומכוחו הם היו חשופים לנושאים רגישים מאוד. ודווקא הם, ללא תיאום, ללא הודעה, ללא בדיקה מוקדמת, בוחרים להגיד ולכתוב כל מיני דברים, לפעמים בחוץ לארץ, לפעמים בשידור ישיר בלי שליטה. ולצנזורה הרבה יותר קשה להתמודד איתם".
"זה גם מעמיד בסימן בעייתי מאוד את הדרישות ואת היחס כלפי כלי תקשורת, או אנשים אחרים מן השורה, שכן אוכפים עליהם כל מיני איסורים, או כן מאיימים עליהם בכל מיני איומים", מוסיף עו"ד מן. "ויוצא שמי שהוא בעל סמכות וידיעה, הוא יוצא ללא פגע ולא ננקטים נגדו צעדים. ולפעמים הוא דוחף לעשות את הפרסום מעל ראשה של הצנזורה, ומכופף את הצנזורה. ולפעמים הטעמים לזה הם לא טעמים נקיים, אלא יש בהם כל מיני אינטרסים שהם גם פוליטיים, או אחרים. והיו לנו כמה וכמה וכמה מקרים כאלה".
תא"ל (במיל') וואקנין-גיל מסכימה שההפרות מגיעות פעמים רבות דווקא מצד שומרי סוד. "אני רוצה שיהיה ברור שכשיש חריגה מהותית מסוגיה שהצנזורה אוסרת, ברוב המקרים, לפחות בזמני, החריגה, כמעט ולא הייתה מצד העיתונאים", היא מדגישה. "זאת אומרת, החשיפות הגדולות והבעייתיות הגיעו מצד המערכת, משלל שיקולים – החלטה לחשוף משהו בשל אינטרס כלשהו, שיקולים פוליטיים וכו'".
"הצנזור הוא עצמאי", מסבירה וואקנין גיל. "הצנזור לא כפוף לאף אחד, לא לרמטכ"ל, לא לראש אמ"ן, לא לשר הביטחון וגם לא לראש הממשלה. הוא נותן שירותי צנזורה לכל המערכת – למוסד, לשב"כ, למשרד ראש הממשלה, למשרד החוץ ולצבא . ככזה, הוא היחיד שאמון על ההגדרה מה פוגע בביטחון המדינה".
"מטבע הדברים, לא יכול בן אדם אחד וגם לא ארגון שלם להכיר את הכול, ולכן תמיד עמדנו בקשר עם כל הגופים, למדנו לעומק את הסוגיות שהם מעורבים בהן, שקלנו את השיקולים יחד איתם, קיבלתי מהם את ההמלצות השונות, ובסופו של דבר ההחלטה היא של הצנזור", היא ממשיכה. "זאת אומרת, יכול לבוא ראש מוסד ולהגיד "זה משהו שפוגע ממש בביטחון המדינה', והצנזור ימצא את עצמו אומר לו 'צר לי, אני לא יכול להגן על זה'. או להיפך, יכול לבוא ראש ארגון אחר ולהגיד 'אני רוצה לחשוף', והצנזור יגיד 'למיטב שיקול דעתי, הדבר הזה אינו בר חשיפה'".
"מצאתי את עצמי נוזפת לא מעט"
הצנזורה אמורה אמנם להיות עצמאית, אבל זה לא מונע מהלחצים הפוליטיים להגיע. כך במלחמה הנוכחית, וכך גם מאז ומתמיד. "תמיד היה, תמיד יהיה, וזה תלוי בעמוד השדרה של הצנזור הראשי", מבהירה וואקנין-גיל. "לשמחתי הצנזור הנוכחי (תא"ל קובי מנדלבליט – י"א) הוא בחור גם מאוד חזק, גם מאוד מידתי, וגם עומד על דעתו המקצועית. אפשר תמיד להתווכח אם החלטה מקצועית כלשהי נכונה או לא. זה נתון לפרשנות של כל אחד ואחד מאיתנו, החוכמה לא ניתנה רק לצנזור".
"במלחמת לבנון השנייה, בצוק איתן או באירועים של התקיפה בסוריה של הכור, או בהרבה מאוד דברים אחרים שקרו בתקופתי לא מעט לחצים הופעלו עליי. כולל איום לזרוק אותי מהתפקיד", היא נזכרת. "השורה התחתונה היא שאתה חייב לעמוד מאחורי ההחלטה המקצועית שלך, אם אתה יודע להגן עליה, ואם אתה חושב שעשית את כל השיקולים הנכונים ובחרת בהחלטה הכי סבירה. בכלל סבירות, אפרופו מה שקורה עכשיו בארץ, מבחן הסבירות של החלטת הצנזור הוא מבחן חשוב לא פחות ממבחן הוודאות הקרובה".
"כאשר היו חשיפות בעייתיות, אני מצאתי את עצמי לא פעם ולא פעמיים נוזפת לא מעט בכל מיני גורמים, החל משרים ועד בכירים יותר, מראשי ארגונים ועד עמיתים לעבודה", היא מעידה. "אבל, אחרי שכבר יצאה חשיפה כלשהי, בגלל שזה מודל של מניעה מוקדמת – מאוד בעייתי להחזיר את הגלגל אחורה".
"במלחמה לא צריך ללחוץ את הצנזור יותר מדי", טוענת וואקנין-גיל. "מראש אנחנו נכנסים למוד אחר בלחימה. אמרתי לך, יש סוגיה של חופש הביטוי, שהיא מאוד מאוד מאוד חשובה, ועמדה לנגד עיניי תמיד בזמן רגיעה. בזמן חירום אני לא לוקחת שום סיכון, ואם עיתונאי רוצה עכשיו לקחת אותי לוועדת השלושה או לבג"ץ, בבקשה, אני מוכנה לעמוד מאחורי זה. על שלושה דברים בלחימה לא התפשרנו כהוא זה – לא על מודיעין, לא על מבצעים ולא על חיי אדם. הדבר הזה גזר התנהלות הרבה יותר חריגה".
"בהחלט יש גורמים, גם בתוך הממשלה היום וגם כאלה שכיהנו בעבר, שמפעילים לחצים", מציין עו"ד אלעד מן. "לפעמים הולכים ומתראיינים, והצנזורה צריכה לאשר את זה בדיעבד, כמו כל מיני ריאיונות פרישה שראינו בשנים האחרונות, שגם הגיעו לבג"ץ. אני מדבר על פרשת יוסי כהן והריאיון בעובדה".
"מה שעוד אפשר להגיד, זה שהביקורת שמשמיעים גורמים פוליטיים מסיבותיהם, על זה שמאשרים פרסומים לגביהם – כמו נתניהו שאמר שהעובדה שיש לו בעיות בקואליציה, אסור לפרסם את זה כי זה מערער את היציבות הביטחונית של ישראל, או מצד שני, התלונן על זה שלא מפרסמים דברים על מפקדים בכירים בצה"ל כמו ראש אמ"ן. הטענות האלה הן במקרה הטוב לא מדויקות, ובמקרה הרע מניפולציה ריקה. א' מכיוון שהצנזורה, אמרנו, עובדת לפי הנוסחה שלה, ואנחנו רואים את הנתונים, ורואים שלא היה שינוי מגמה לקולא או לחומרה. וב', אנחנו רואים שאושרו פרסומים, לא מעט פרסומים גם על ראשי הצבא בהקשר הזה, פרסומים מאוד לא נוחים", מוסיף מן.
דוגמא נוספת היא חשיפתו של ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט על פעילות באיראן, ללא אישור הצנזורה. המידע לא הוגש לבחינת הצנזורה כיוון שהוא פורסם במאמר בוול סטריט ג'ורנל. כלי תקשורת בחו"ל אינם מחויבים מן הסתם להגיש כתבות לצנזורה, ואין לה אפשרות לתת להם הנחיות.
"מנגנון שמקורו בקום המדינה"
הצנזורה היא יחידה קטנה המונה כשמונים איש בלבד, ומהם כשלושים צנזורים ומספר דומה של חיילי חובה, כולל דסקאים שמנטרים את המידע שניות לאחר שפורסם. "מבחינת המנגנון, הצנזורה מפעילה מנגנון של אנשי מקצוע שיושבים במשמרות, ובעלי תפקידים שבוחנים את הידיעות שמגישים להם וגם מנטרים את הפרסומים שלא מגישים להם כדי לפנות למי שפרסם אותם, ולהסיר או להסיר חלקית או להתאים, או אפילו להפעיל עונשים", מסביר עו"ד מן. "על המנגנון הזה, נוסף מנגנון של ועדה שיושבת במשרד הביטחון, ועדה שמורכבת משלושה – שופט עליון, נציג עיתונאים ונציג מערכת הביטחון".
"מה שעצוב להגיד על הפורום הזה (ועדת השלושה – י"א), שבשנים האחרונות, מ-2016, אפשר לומר שהיו לו מעט מאוד דיונים, נדמה לי ששישה, בסך הכול, שאת כולם ניהלו שני גורמים ביחד או לחוד – האחד הוא יוסי מלמן והשני הוא אלעד מן", מעיד עו"ד אלעד מן. "העיתונאים לא נאבקים מספיק ולא פונים מספיק לאפשרות הזו. בהקשר לזה, אני יכול להגיד שאנחנו פנינו עם תחילת הלחימה, גם לצנזורה וגם לוועדת השלושה, וביקשנו שיהיה מסלול מהיר, והשופטת אישרה די מהר, שהם ערוכים מבחינת הפרוצדורה הקיימת לקיים דיונים מהירים מאוד".
"יש חובת הגשה בישראל לכל דבר שהוא נוגע לביטחון המדינה", מוסיפה וואקנין-גיל. "יש 36 נושאים שהם ניתנו לתקשורת כעזר למה נדרש להגיש לצנזורה. אתה אמור להגיש הכול לצנזורה, אנחנו אמורים לבדוק את זה על פי מבחן הוודאות הקרובה, פר תקדימים, פר הקשר, פר מידת החשיפה וכו', ואז אנחנו מחזירים תשובה".
"מטבע הדברים, זה מנגנון שנקרא 'מנגנון מניעה מוקדמת'. אני מזכירה לך שמקורו עוד בקום המדינה, והוא התאים הרבה יותר לעידן שבו הייתה תקשורת של רדיו אחד ומספר עיתונים, והייתה ועדת עורכים שאיתה ניתן היה לנהל שיח ודין ודברים. לכן, המנגנונים, שמקורם עוד בתקנות ההגנה, נקבעו אז ונשמרו לאורך שנים", היא מציינת. "נעשה איזשהו שינוי בפרשנות למה מותר לצנזור להתערב בו, בפסק דין שניצר, שקבע את מבחן הוודאות הקרובה לפגיעה ממשית בביטחון המדינה. בהמשך, הצנזורה כבר בזמני ולפניי, ובטוח בימים אלה, עושה שינויים והתאמות של המודל הקיים, פלוס היכולות, אל מול האתגר שמציבה התקשורת והעידן החדש".