הרב שמעון משה חי רחמים הוא דמות מוכרת מאוד בתל אביב בקרב הציבור הדתי. רחמים הוא רב קהילת שכונת קריית שלום בעיר, מוהל ומחתן זוגות צעירים כבר כמה וכמה שנים, אך מאז 7 באוקטובר הוא איננו מסוגל להמשיך בעיסוקיו "השמחים", כך הוא קורא להם.
כבר ביציאת אותה השבת הוקפץ שמעון, יחד עם חבריו בזק"א תל אביב, למחנה שורה בדרום הארץ. אל המחנה פונו למעשה כבר משעות הלילה כל הגופות שנמצאו באותו היום בשטח, ושמעון ניהל בשורה את תחנת ריכוז הנרצחים האזרחים.
"לפנות בוקר הגיעו המשאיות הראשונות, אנחנו פותחים ומגלים ערמות של גופות, זה היה מזעזע", הוא נזכר. הפעם האחרונה שבה שמעון התנדב בזק"א באירוע גדול של הרוגים הייתה באסון מרון, שבו נספו 45 משתתפים: "ההבדל מאסון מירון זה הכמויות של הגופות וההשחתה שלהן, זה היה חסר תקדים - ילדים מפויחים, ילדים קשורים עם חוטי ברזל, חלקי גופות".
שמעון מתנדב בזק"א כבר מגיל 14, בתקופה שבה פיגועי התופת בישראל היו רבים: "הפיגוע בדולפינריום, במועדון הסטייג', קו 4 - אני רווי. המראות לא השתנו אך פה הייתה השחתה אכזרית". במחנה שורה הוא נשאר במשך חמישה שבועות, בזמן שמאות גופות הגיעו: "הייתי מעורב בכל מקרה שהגיע לשם בכל שעות היום, אלוהים דאג לי שבזמן הזה לא יקראו לי לבריתות. המעבר מטיפול בגופה לשמחה של ילד שמגיע לעולם הוא קשה לשאת".
למעשה, כבר שלושה חודשים ששמעון נמנע מלתת את שירותיו ומשתדל רק "כשאין ברירה, כי חייבים לנסות ולהמשיך עם השגרה". הפרצופים של הנרצחים שראה כל הזמן מציפים אותו, וההתמודדות הכי קשה היא עם הריח שלא עוזב: "גם אם היינו עם מסכה וגם בלי, ריח של גופות שרופות שהגיעו אחרי כמה ימים במצב של ריקבון מתקדם - זה היה לא פשוט בכלל", הוא מוסיף, "הייתי במקום קשה של עצב ודיכאון, אפילו ייאוש, היה לי קשה מאוד. להגיע למקום של שמחה, של התחדשות, של תינוק שנולד לעולם, הכביד עליי בתור מתנדב ואבא לילדים".
בכל יום כשחזר הביתה השתדל כמה שיותר להפריד בין מה שעשה רגע לפני כן לבין המפגש עם חמשת ילדיו ואשתו: "הם לא צריכים לדעת מה העיניים שלי ראו והאף שלי הריח, חייבים 'להחליף קופסה'. אנחנו מספרים להם שאבא עוסק בשליחות קודש לא פשוטה למען עם ישראל וצריך להתפלל ולדאוג לשלומם של כל החיילים והחטופים".
כבר תוך כדי העבודה במחנה שורה, קיבלו המתנדבים ליווי פסיכולוגי מטעם המדינה ולאחר מכן גם מארגון זק"א תל אביב. "השיחות עוזרות וגם ערבי הגיבוש, כולנו באותה הסירה וזה עושה טוב לשתף במה שאנחנו חווים", מוסיף שמעון. "אני משתדל כרגע לעבוד על עצמי ולחזק את הנפש כדי שאוכל להמשיך לעסוק במה שאני עושה". עם זאת, הוא מודה: "אני כבר לא מסוגל לשיר ולשמוח כי השמחה, במיוחד עכשיו בשעת מלחמה, תמיד תהיה מהולה בעצב, לא שלי אלא של כל עם ישראל".
