האפשרות להעלות בכלל על הדעת חזרה אזרחית לרצועת עזה והקמה מחדש של גוש קטיף - באמצע שני מיליון חמאסניקים על חבית של חומר נפץ, תרתי משמע - הייתה בהתחלה רק באזורים שבשולי הגלקסיה של החיבור למציאות. "שיבה לחבל עזה תהיה כרוכה גם בקורבנות רבים, אבל אין ספק שבסופו של יום עזה היא חלק מארץ ישראל, ויבוא היום שנשוב אליה", הצהירה השרה אורית סטרוק לפני חודשים ספורים.
ואז זה התחיל לנוע פנימה – להופעות בפני חיילים עם קריאות לחזור לגוש קטיף, עם נאום של הקצין עמיחי פרידמן, רב בא"ח הנח"ל, שהצהיר: "הארץ שלנו, כל הארץ, כולה! כולל עזה, כולל לבנון, כל הארץ המובטחת. גוש קטיף זה כזה קטן לעומת מה שאנחנו נגיע בעזרת השם". אחרי שנה שבה הומחש עד כמה קצרה יכולה להיות הדרך מהזיות משיחיות למדיניות ממשלתית, נשאלת השאלה: אתם אמיתיים?
אמילי עמרוסי, לשעבר דוברת מועצת יש"ע בתקופת ההתנתקות, עונה: "יש תמונות של חיילים שעומדים על חורבות הבתים, על חורבות הרפתות, על חורבות בתי הספר, באותו חוף ים. התמונות האלה קודם כול זה חרבות בבטן. זה מאוד מסעיר פנימית. אנחנו שם? זה אומר שחזרנו לשם? זה אומר שאנחנו שם זמנית? אני לא יודעת".
במשך 15 שנים הייתה תנועת המבקרים במוזיאון גוש קטיף בירושלים מעין טפטופון עדין - קצת תיירים, פה ושם מישהו שרצה להיזכר. כך זה היה עד טבח 7.10. "ממש יומיים-שלושה אחרי שמחת תורה התחילו אנשים להתעניין - רוצים ללבוש חולצות כתומות, הסמל של פעם", מספר עודד מזרחי, מדריך במוזיאון גוש קטיף, "מצאנו את עצמנו חצי מוזיאון חצי חנות לבגדים של החולצות האלה".
על החולצות הדפיסו "חוזרים הביתה לגוש קטיף", על המקוריות מ-2005 היה כתוב "יהודי לא מגרש יהודי", אבל עכשיו להדפיס יהודי מגרש ערבי זה טיפה בוטה מדי - אם כי לא בשביל כולם, מתברר. חה"כ צבי סוכות אמר רק השבוע: "להרחיב שם את כל הבתים, אנחנו צריכים לבנות שם שכונות גדולות ורחבות, יישובים גדולים במקום הזה שייקראו על שם גיבורי האומה שלנו שלחמו שם". וחה"כ לימור סון הר מלך אמרה: "חזרת ההתיישבות לחבל עזה היא תיקון חטא המרגלים - בלי לפחד, בלי לגמגם, זו התמונה היחידה".
"באתי עכשיו מכינוס בכנסת, היו עשרות אנשים, היה מכובד מאוד", מספרת דניאלה וייס, מנהלת תנועת נחלה. "למי מחאו כפיים? למי שדיבר על התיישבות בעזה, דיבר על חזון במושגים של ציוניות - להם מחאו כפיים". וייס, מי אם לא היא, כבר בשלבים המעשיים: "תנועת נחלה ארגנה, ביחד עם גופים אחרים, אירוע של הכנה לקראת גרעיני ההתיישבות בחבל עזה. ארגנו כינוס באשדוד, היו אלף איש שמוכנים עכשיו, הרגע, לעבור".
זאת אומרת אלף איש שעכשיו מוכנים לארוז את הדברים?
"כן, אפילו בלי לברך, רק שייתנו".
נקום יום אחד בבוקר ונגלה שהקימו כמה קרוואנים בעזה?
"למה קרוואנים? אני עוברת לשם, אפשר לבנות בתים".
ומי ישמור עלייך?
"מה זאת אומרת לשמור עליהם? אם לא יהיו ערבים, אין על מה לשמור".
עו"ד דב ויסלגס, לשעבר מנהל לשכתו של ראש הממשלה אריאל שרון – גם בזמן ההתנתקות – מסביר: "המלחמה הזאת נועדה להחזיר ביטחון לישראל, להגן על תושבי העוטף ולסלק את האיום של חמאס. אם יתברר שלצד זה יש למלחמה הזאת גם תכליות התנחלותיות או טריטוריאליות - אני מניח שחלק גדול מההבנה, מהתמיכה והסימפתיה ההולכת ודועכת בעולם, תיעלם. ובעיקר הנזק יהיה למול ארצות הברית". ארה"ב כבר הבהירה השבוע, ובחריפות, כי לא תסבול כוונה שכזו - ועזה תישאר פלסטינית.
הרעיון להקים יישובים ישראליים ברצועת עזה היה בכלל של יצחק רבין ויגאל אלון אחרי ששת הימים: "תוכנית חמש האצבעות", שמטרתה לפצל את הרצועה. בשנים הראשונות היה שם כיף גדול: יום כחול ודיונות חול, קונים בזול בח'אן יונס, לומדים נהיגה בעזה.
אלי בוהדנה הגיע לרצועה ככתב גלי צה"ל ומעריב וגר שם 13 שנים. "כשאני הגעתי לרצועה במרץ 1993 לא הייתה לנו גדר בישוב. והתופעות היחידות שנאצלנו להתמודד איתן זה בעצם גניבה של מכוניות, לא מעבר לזה. אני, באופן אישי כעיתונאי הייתי נכנס עם המכונית שלי לעזה - הייתי מגיע לרימאל, לתחנת המשטרה, לראיין את מפקד התחנה, ואלה היו החיים שם".
השינוי התחיל מיד לאחר הסכמי אוסלו. במסגרת הפעימה הראשונה, "עזה ויריחו תחילה", צה"ל יצא מהערים וממחנות הפליטים ונערך לאבטח את היישובים הישראליים. וזה, נדגיש, יותר מעשר שנים לפני ההתנתקות.
"בעזה צה"ל לא היה בתוך הערים החל מ-1994", מסביר האלוף במיל' גדי שמני, לשעבר מפקד אוגדת עזה ומזכיר צבאי לראש הממשלה שרון. "זאת אומרת ישבנו בגוש קטיף, כשגוש קטיף כלוא בין ח'אן יונס ורפיח לבין הים, כפר דרום שנמצא ליד גוש קטיף אבל הוא כמעט כלוא באזור של מחנה הפליטים דיר אל-בלח, ויישובים בתוחמת הצפונית. זאת הייתה ההיערכות שלנו, כאשר אנחנו למעשה יושבים עם סד"כ די גדול - עד כמה שצה"ל יכל לאפשר באותם ימים. כי רוב הסד"כ היה מושקע באיו"ש בגלל טרור המתאבדים".
חמאס התחיל כבר אז לירות קסאמים לשדרות וליישובי הסביבה: בניגוד לטענה החוזרת אצל מתנגדי ההתנתקות, זה התחיל יותר מעשר שנים לפני ששרון חשב על המהלך. גן העדן הקטן, שהתקיים בתוך בועה מאובטחת מוקפת בשני מיליון פלסטינים, הפך בשנת 2000 - כשפרצה האינתיפאדה השנייה - לגיהינום של פיגועים ופצצות ומרגמה. היישובים הפכו למבצרי בטון, הנסיעה בכבישים הייתה בשיירות מלוות בנגמ"שים וטנקים. הדרך הביתה מבית הספר הפכה למבצע גדודי.
מתניה אליקים, שגדל בנווה דקלים, היה בן 13 כשחווה את הפיגוע הראשון שלו. "הייתה התרעה שיש מטען לאורך הכביש בדרך הביתה ופשוט עלינו על אוטובוס ממוגן. באמצע הדרך פשוט עלינו על מטען, האוטובוס ממש קפץ באוויר, תוך כדי גם ירו עלינו. המזל הוא שנהג האוטובוס הצליח להשתלט על האוטובוס. הכול היה עשן ואנשים בכו וצרחו, וזו הייתה בעצם טבילת האש הראשונה שלי עם אותה מציאות של ארבע השנים האחרונות שם".
מתניה זוכר גם איך כנער הגיע למחסום שלידו נרצחו דקה קודם טלי חטואל וארבע בנותיה. זכור גם הטיל על אוטובוס הילדים של כפר דרום, ומאות פיגועים נוספים שלא קיבלו שם - רק 162 מודעות אבל בכרוניקה של דם. גם צה"ל, לאורך כל השנים של גוש קטיף, דימם חללים על בסיס יומי כמעט: אלפי אירועי ירי, רקטות, מטעני צד, מנהרת תופת שהשמידה כליל מוצב שלם, טילי נ"ט שחדרו בקלות את נגמ"שי האלומיניום ממלחמת וייטנאם - שצה"ל, אגב, נוסע בהם עד היום. הורים לחיילים לא ישנו שלוש שנים.
אולי התמונה הזכורה ביותר מאז היא של עשרות לוחמים זוחלים על ציר פילדלפי, מחפשים בחול במסרק את שרידי הגופות של חבריהם מאסון הנגמ"ש. התופת הזאת, אסור לשכוח לרגע, הייתה המציאות היומיומית סביב הגוש. "באותו שבוע שליאור נהרג, נהרגו עוד שלושה או עוד שבעה", נזכר השחקן שלמה וישינסקי, שבנו סמ"ר ליאור ז"ל נפל באסון הנגמ"ש בציר פילדלפי. "בשביל לשמור על איזה יישוב קטן של דייגים שישב שם היו צריכים להיכנס לציר פילדלפי כל הזמן? אתם שוכחים שנהרגו יותר אז".
בשנת 2003 הציג ראש הממשלה אריאל שרון את תוכנית ההתנתקות - רק חודשים ספורים אחרי שאביר המתנחלים הכריז "דין נצרים כדין תל אביב", יזם שרון יציאה מכל הרצועה ופינוי היישובים הישראליים. לפי וייסגלס, "הצופן להבנת העניין זה אותה אמרה שלו שמה שרואים משולחן ראש הממשלה, לא רואים משום מקום אחר".
מה הוא ראה?
"שאנחנו לא יכולים על הפלסטינים. אנחנו מכים אותם פה, אז הם באים עלינו משם. הוא הבין את הצורך להיפרד. גילינו עד כמה האימפריה הישראלית - וישראל היא אימפריה, עם הלוויינים בחלל ועם האף-15 והאף-16 ויחידות העילית והיכולות - כמה היא חסרת אונים מול התופעה המפלצתית הזאת. ומהרגע שהחלטנו שצריך להיפרד מהפלסטינים, עזה הייתה מובנת מאליה".
ומתניה אליקים נזכר: "הייתי נער מתבגר, זה גיל של ערבוב רגשות. נאבקתי על הבית, הרגשתי שאני צריך להיאבק על הבית, והרגשתי מצד שני גם שהמציאות... היא בעייתית להמשיך אותה ככה. ההווי שלנו שם, זה היה חלק אפילו מהבילוי שלנו בתור נערים, לצאת להפגנות. אבל כן, היה לי גם את הצד השני שהרגיש אולי אחרת, שאולי במציאות של אז אין לנו טעם להישאר שם".
האם יש בכלל קשר בין ההתנתקות לבין טבח 7 באוקטובר? האם שהות בתוך הרצועה הייתה מספקת לצה"ל את המודיעין שהיה כל כך חסר לו, את ההתרעה שלא הייתה? האלוף במילואים גדי שמני, שהיה מפקד אוגדת עזה בשיא האינתיפאדה השנייה ואחר כך המזכיר הצבאי של ראש הממשלה שרון, מסביר למה זאת טעות לחשוב ככה. "כשאתה נמצא בתוך השטח ואתה מתחכך עם האוכלוסייה, אז באופן טבעי אתה יכול נאמר לגייס לעצמך יותר מקורות, בעיקר בתחום האנושי, היומינט מה שנקרא. אבל היה לנו גם הרבה מאוד חיכוך עם פועלים שיצאו לארץ. ומבחינת השב"כ למשל יש יתרון לזה שיש אנשים שיוצאים ונכנסים, והמבין יבין. אז אין שום קשר להתיישבות".
עמרוסי מספרת: "מ-95' כשיצאנו מעזה ויריחו תחילה או הסכם אוסלו א', אנחנו נכנסנו למצב שבו אנחנו בורחים מהטרור - וכמו שאמרנו, מי שבורח מעזה, עזה רודפת אחריו. זו נוסחה קבועה. מי שבורח מהטרור, הטרור רודף אחריו והוא ימצא דרך לרדוף. לחדור את כיפת הברזל, לחדור את הגדרות, ללכת מתחת לגדרות במנהרות ומעל לגדרות ברחפנים. זה לא יעזור לנו אם אנחנו לא נדע להעביר את הלחימה לשטח האויב".
מבט על המפה מלמד שגוש קטיף, למרות תחושת תושביו, לא היה שכפ"ץ של שום דבר. שמני מפרט: "אם גוש קטיף הייתה יושבת בין ח'אן יונס ורפיח לבין קו הגבול, זאת אומרת, לבין יישובי העוטף - אז היה אפשר לומר שאולי יש פה איזה קונספט של רצועת ביטחון, עומק. אבל מדובר על עומק שיש בו אזרחים, זה לא באמת עומק".
היום יש לך מציאות של 2.1 מיליון פלסטינים שם, נראה לך הגיוני שתהיה עכשיו נקודה, בית ישראלי בתוך הדבר הזה? שמסביבו יצטרכו לפרוס שלוש אוגדות?
עמרוסי: "אני אענה לך. אנחנו נעשה את זה רק אם עם ישראל ירצה בזה. לא יכריע ויחליט ויאפשר, אלא אם עם ישראל ירצה בזה. אם אומה..."
את חושבת שזה אפשרי? שזה יקרה?
"אם האומה כולה תבין או תרצה את הנוכחות שם כי זה חשוב, כי זה המעשה הציוני הנכון, כי זה המעשה הביטחוני הנכון, כי זה מה שהדמוקרטיה הישראלית רוצה, יימצאו המתנדבים ללכת קדימה כחלוץ לפני המחנה ולעשות את זה. אבל רק אם עם ישראל ירצה בזה. בלי עם זה לא יקרה. הפעם לא".
ראש הממשלה נתניהו נשאל אם הוא תומך בהחזרת ההתיישבות בעזה, והשיב: "לא. לא, אני לא חושב. אני לא חושב שזה יעד ריאלי. אני אומר את זה בצורה הכי ברורה והכי ישירה". אלא שנתניהו נוטה לעיתים להתקפל מחוסר ברירה מול הדרישות של בן גביר ושל סמוטריץ', שהצהיר: "אנחנו נשלוט שם ואנחנו נשלוט שם ביטחונית, וכדי לשלוט שם ביטחונית לאורך זמן, אנחנו נהיה חייבים להיות שם אזרחית. כדי להיות שם צבאית,אנחנו צריכים להיות שם אזרחית".
תנאי מקדים לכל זה הוא התוכנית שסמוטריץ' מקדם, "הגירה מרצון" - שם מכובס לטיהור אתני של עזה משני מיליון איש. "עידוד הגירה מרצון, הם רוצים, צריך לעזור להם לעזוב", הסביר שר האוצר. "ולמצוא מדינות שיסכימו לארח אותם - זה צריך להיות המאמץ הלאומי".
מבחינת צה"ל, גם לצורך הפשיטות המשוריינות לרצועה במבצעים בסדרי גודל גדודיים וחטיבתיים, לא היה שום יתרון מבצעי בשהות בתוך עזה. "כל המבצעים הגדולים האלה, אני לא זוכר אפילו אחד שהתחלנו מתוך השטח", משחזר שמני. "כי אתה לא יכול לרכז סד"כ כל כך גדול בתוך הרצועה, באזור של גוש קטיף או נצרים או מה שלא יהיה, מבלי להצביע על הכוונות שלך. תמיד פעילות ההכנה וריכוז הכוחות והכניסה נעשים מחוץ לרצועה אל תוך הרצועה".
ובוהדנה נזכר: "אני זוכר שישבתי שבועיים לפני ההתנתקות בסוכת המציל, בחוף שלנו. וישבה לידי מישהי מנתיב העשרה שאמרה לי 'אלי תשמע, אני רוצה לומר לך, עם כל הכאב, שאני שמחה שמפנים אתכם. זה רק יעשה טוב למדינה, יעשה טוב לנו, לא יהיה טרור יותר. וזה יהיה מצוין, סוף-סוף יהיה לנו שלום'. ואני אמרתי לה 'תראי, סביר להניח שבעוד כמה שנים אני אפילו לא אזכור איך קוראים לך, אבל בעוד כמה שנים את תזכרי לא רק את השם שלי, את תזכרי את מה שאני אומר לך עכשיו: שהחיים שלך יהפכו לגיהינום'. וזה בדיוק מה שקרה".
אבל האלוף שמני מעריך שהכשל שאפשר את בניית הכוח של חמאס לא היה היציאה של צה"ל מעזה, אלא הוויתור של ישראל על השליטה בגבול הדרומי של הרצועה עם מצרים. "זה לא הוצאת ההתיישבות, זה לא היציאה של צה"ל והישיבה בחוץ, אלא זה זה שעזבנו את ציר פילדלפי, שמנו את מבטחנו במצרים. היום יש מנהרות שמשאיות עוברות שם. כל הציוד שאנחנו רואים עכשיו במלחמה הזאת, כל הציוד של חמאס הוא ציוד תקני. צה"ל יכל, אם הוא ישב על ציר פילדלפי, להמשיך לפעול באותה צורה כפי שפעלנו אז: להיכנס ולצאת ולפעול כנגד תשתיות ונגד ריכוזי טרור. וחמאס לא היה מצליח להתעצם בצורה כזאת".
אלה לא היישובים שפורקו ולא הטנקים שיצאו: זה המזוודות שנכנסו. "עיר שלמה מתחת לאדמה, זה עולה מיליארדים", מסביר שמני. "זה הכסף שהוזרם לחמאס כתוצאה מאותה קונספציה שאביה ומולידה זה בנימין נתניהו. עכשיו, קונספציה לא נוצרה בגלל שיש או אין יישובים. הקונספציה נוצרה כי יש קברניט שזה מה שהוא רוצה, זאת תפיסת עולמו. זאת אומרת, אין שום קשר בין ההתיישבות לבין ההתעצמות".