אחרי כארבעה חודשים, מישה ויאדקוביץ' שוב על אותו הספסל שמשקיף אל הרצועה, בקצה של קיבוץ כפר עזה, ממש מול הגדר ההיקפית. כוס קפה וסיגריה, ממש כמו בשבת הנוראה ההיא של 7 באוקטובר, הוא מתיישב על הספסל שמשקיף לעזה ולענני המלחמה ומספר מה קרה לו באותו בוקר, שבו נקלע למלחמה לא לו - סיפור שלא סיפר אפילו לאימו, כדי שלא להדאיג אותה.
"הייתי כאן אולי 15 דקות על הספסל הזה באותו בוקר עד שבא מישהו עם אפוד ואקדח ואמר שיש ערבים בקיבוץ. רצתי הביתה ואחרי שתי דקות אני רואה 15 בחורים עם בנדנה ורובים באים ויורים על אנשים בקיבוץ", נזכר ויאדקוביץ', שביתו נמצא בלב שכונת הדור הצעיר של קיבוץ כפר עזה, ממש כמה עשרות מטרים מאותו הספסל. את הבית הוא חולק עם חבר נוסף - שגם הוא כמותו הגיע הנה מסרביה: יחד מצאו את עצמם השניים מסתגרים בתוך הבית הפצפון שבשולי הקיבוץ במשך שעות ארוכות.
ויאדקוביץ' בן ה-29 הגיע הנה לפני כשנתיים כמעט במקרה. בכפר עזה פועלת "סינקופה", אחת מחברות ההגברה והתאורה הגדולות בישראל. מדי שנה, עם בוא עונת האירועים של הקיץ, היו נוהגים שם לייבא עובדי חיזוק מאוקראינה. אבל המלחמה המתנהלת שם מול רוסיה הצריכה שינוי כיוון. יחד עם חברו הגיע הנה ונשאר מאז.
רק ארבעה חודשים לפני 7 באוקטובקר עבר מישה לבית שבו נאלץ להתחבא באותו היום, אבל בתור מי שכבר הספיק בשנתיים של עבודה בכפר עזה לחוות כמה וכמה סבבים, הוא כבר הפנים את החיים בקו העימות - וגם כמה מילים בעברית מדוברת. "רק 'טאטע' יודע למה", הוא אומר בעברית עם ניחוח בלקני. "הם היו ליד הבית שלי. אני לא יודע איך הם בחרו לא להיכנס".
"עד השעה עשר הייתי במטבח ולא עשיתי כלום, לא זזתי ולא הלכתי לממ"ד. אני פשוט לא לקחתי את העניין ברצינות. אני מגיע מסרביה ויודע שלישראל יש את הצבא הכי חזק, אז זה לא אפשרי שמישהו יבוא משם. רק כשאני שומע ערבית ליד החלון שלי אני מתחיל לחשוב לעצמי 'מישה, אולי אתה תמות היום'".
התפנית הגדולה של היום ההוא, מבחינתו של ויאדקוביץ', הייתה כשמחבלים שהגיעו לחזית הבית התחילו לירות לעברו ולעבר חברו-שותפו, שנפצע בבטנו. "הם התחילו לירות לעברנו בחזית הבית. הוא נשכב על הרצפה והתחיל לצעוק ואני לא חשבתי על כלום. ואז הוא מרים את החולצה ואני רואה את החור ומבחין שהוא מתחיל לדמם על הרצפה. גררתי אותו לתוך הממ"ד".
"אני מתחיל לחשוב מה אני עושה הלאה. אני חייב להציל את עצמי, אבל אני גם חייב להציל אותו. אני לא יכול להשאיר אותו שם. חשבתי אולי לקפוץ מהחלון או לרוץ לטנק שהיה ליד הבית ולעצור אותו. זה היה לחץ נוראי. והוא (החבר - י"כ) קורא לי 'מישה, מישה, אני לא יכול יותר, אני לא יכול, מישה'". ה"נשק" היחיד שעמד לרשות השניים הוא פותחן בקבוקים שמישה לקח להגנה עצמית כשנכנס לממ"ד, שם המתין בפאניקה מוחלטת.
כשהמחבלים היו בקדמת הבית, שמע ויאדקוביץ' טנק שפוגע באחד מקירות הבית והורס אותו חלקית. בניגוד לשאר השכנים, הוא והשותף לא סגרו את החלונות וצוות הטנק כנראה סבר שבבית יש מחבלים. אז, הוא מבין, הגיע הרגע לעשות מעשה. "אני לא יודע איך זה קרה, אבל אף אחד לא ירה בי. ואני רואה אותם בכל מקום, מוכנים לתקוע בי כדור, ואני רואה גם RPG שמכוון ממש על הבית. אני מתחבא מאחורי הממ"ד שלי והם לא רואים אותי משם".
"אני רואה את הטנק ולא יודע מה לעשות, אם אתחיל לרוץ אולי הוא יירה בי, בשלב מסוים הוא מסובב את הצריח לכיווני ואז אני מרים ידיים. אם הוא יורה אני מתפזר למאה חלקים - אחד בזנזיבר, אחד בניגריה, אחד בסרביה, ואין יותר מישה". בשלב זה, הוא מספר, נהג הטנק עצר: "אני רואה מישהו זז בטנק ומתחיל לצעוק להם שאני לא יודע עברית, אני רק מדבר אנגלית ואני לא יודע כלום". כוח רגלי שנמצא בסמוך מבחין בו, הם צועקים לעברו וקוראים לו לחבור אליהם.
אותו הכוח הצליח לחסל את חוליית המחבלים שפעלה מול הבית - ומשם הם פונו לבאר שבע יחד עם כל תושבי כפר עזה. החבר-שותף לדירה של מישה כבר הצליח להחלים מפצעיו ואף חזר חזרה הביתה לסרביה: הוא סירב להתראיין לכתבה וגם אסר לכלול בה את שמו.
אם לשפוט לפי דבריו של מישה, הוא פשוט התאהב בישראל ולא חושב לרגע לחזור לארץ לידתו: "קוראים לי 'מישה הקיבוצניק'. אני מתעורר מוקדם בבוקר ויוצא החוצה לקיבוץ ואומר לכולם 'בוקר טוב'. קהילה כזו קטנה היא ממש משפחה ואני מרגיש שהשתלבתי שם לגמרי. הבית שלי היום זה כפר עזה, הם כבר המשפחה שלי. בערב של ה-6 באוקטובר הייתי עם המשפחה שלי פה בכפר עזה עד מאוחר, עשינו ברביקיו ודיברתי עם כל החבר'ה עד מאוחר", הוא אומר.
ברגע הזה מבקש ויאדקוביץ' להזכיר בכתבה את שני חבריו הטובים ביותר - האחים התאומים גלי וזיו ברמן, חבריו לעבודה שנחטפו באותה שבת שחורה - ואת ניצן ליבשטיין ז"ל שנרצח באותה שבת, גם הוא קולגה. הם אלו שקיבלו אותו אל "הדור הצעיר" - השכונה בכפר עזה שנהפכה ביום אחד לגיא הריגה. קודם לכן, במשך קרוב לשנתיים, התגורר בפתח תקווה.
כעת הוא שוב רחוק מהבית שלו, בקיבוץ שהוא אוהב. בימים אלה הוא מתגורר, זמנית, לבדו בכוכב יאיר. לפני מספר שבועות חזרה "סינקופה", מעסיקתו, לכפר עזה מגלות בת כמה חודשים במרכז. מאז הוא כל בוקר עולה על המכונית שקיבל מהחברה ונוסע למחסן הגדול שבקיבוץ. "אני החלטתי לחזור לכפר עזה, זו הייתה ההחלטה שלי, אף אחד לא אמר לי לחזור", הוא מבקש להבהיר. "כשגרתי בפתח תקווה והייתי מגיע לכפר עזה, הייתי מסתכל מסביב ואומר לעצמי 'הכול פה מדהים, כמו בספרים'".
אני פוגש אותו בבוקר גשום במיוחד בתל אביב אחרי שעתיים של נסיעה פקוקה מכוכב יאיר. המבט ההמום מעט על פניו, של מי שזה עתה חולץ מתוך פקקי הבוקר של גוש דן, מעיד שהוא מגלה צדדים של הישראליות שהוא פחות מכיר. הוא מבלה שעות על גבי שעות על כבישי ישראל כבר שנתיים ולומד עברית דרך חוויית הכביש הישראלית - מהרדיו ועד הסטיקרים על המכוניות. "שאלתי מה המשמעות של כוכב יאיר והסבירו לי. אז עכשיו אני כל הזמן שומע בגלגל"צ 'כוכבית'. כל הזמן אומרים 'כוכבית','כוכבית'. לקח לי זמן להבין שזה מספר הטלפון הזה", אומר ויאדקוביץ' ומצביע על מדבקת הפגוש שעל המכונית שלפנינו בסגנון "איך אני נוהג?"
כשמגיעה אחרי כמה דקות עת המבזק השעתי אני מחליט לבחון אותו. "מתוך עשר מילים שזיהיתי הצלחתי להבין אולי שתיים. אז אני מסדר את זה לעצמי בראש: 'גשם', 'שמש', את זה אני יודע. אז לפחות אני יודע מה יהיה מזג האוויר היום". המבזק מסתיים בהקראת שמות ההרוגים בלחימה יום קודם לכן. גם את זה הוא הבין לבד: "כל כך עצוב. אני לא יודע איך להביע את הרגשות שלי, אלוהים לא בסדר. זה לא פייר בשביל כל האנשים האלה".
הניתוק המיידי מחבריו לעבודה - אלו שנרצחו, ובעיקר אלו שנחטפו - יושב עליו חזק מאוד. לאורך כל הנסיעה לכפר עזה הוא לא מפסיק להזכיר את האחים ברמן, חבריו האהובים. "כשאני רואה את התמונות של החטופים שם אני לא מפסיק לחשוב עליהם וחושב לעצמי שזה הייתי יכול להיות אני. נכון שהמצב קשה, אבל אני לא יכול לברוח. אם האנשים שהיו שם ושרדו את זה לא יחזרו לקיבוצים, איך אפשר לחשוב שהאנשים שנחטפו יחזרו? אני מרגיש שאם אני לא חוזר לכפר עזה, זה כאילו שאני משדר מסר לא טוב לחטופים. הם בעזה ואני עם הרמקולים בתל אביב. זה לא הוגן כלפיהם".
להוריו הוא לא גילה עד היום שמצא את עצמו בלב ליבו של אירוע הדמים שכל העולם דיבר עליו. אם היה מספר למשפחתו, הוא אומר, היו מכריחים אותו לחזור חזרה הביתה לסרביה. "כשהגעתי הנה לפני שנתיים שאלו למה אני הולך לשם, לישראל. חשבו שאני משוגע ושאני אמות פה. ודווקא בגלל שכולם אמרו לי לא להגיע מאוד רציתי להגיע לפה", הוא אומר. ואם היה ספק שהוא כבר ממש מאוהב בישראל, האיש שיצא מטראומה כזו נוראית מסכם: "עד שהגעתי לפה ראיתי אנשים יהודים רק בסרטים. כשהמטוס נחת פה פעם ראשונה ראיתי שמאוד כיף פה, וזו מדינה ממש בשבילי. השמש, החוף, האנשים, הכול פה טוב".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv