חצי שנה עברה מאז החלה המלחמה, עשרות אלפי ישראלים פונו מבתיהם בצפון ובדרום - חלקם מצאו מקומות אירוח שהפכו לבתי קבע, וחלקם שוהים בפתרונות זמניים, בהם בתי מלון. סיגל חליבה ממושב מרגליות מתארחת כבר חצי שנה בבית מלון יחד עם משפחתה. היום (שני) בתוכנית "מהדורת היום" סיפרה חליבה על הלבטים ביחס לחזרה למגורים במושב, הנמצא סמוך ללבנון.
מתי קפצת הביתה בפעם האחרונה, אם בכלל?
"אני קופצת לעתים קרובות".
ביקורים קצרים? כמה דקות מטפלים במשהו ויוצאים?
"גם ביקורים קצרים וגם ארוכים. אנחנו מתגעגעים לבית שלנו מאוד, כך שקשה לנו לוותר עליו".
מה הכי מטריף את הדעת בכך שאתם רחוקים מהבית ומהשגרה שלכם?
"אני מאוד אוהבת לבשל ולהזמין את כל המשפחה שלי וזה לי חסר מאוד. בגלל זה אני חוזרת לעתים קרובות, כי אנחנו מתגעגעים לריחות של הבית ולטעם של הבית. אנחנו אוהבים לשבת ביחד ולראות ביחד טלוויזיה - חסרים לנו הדברים הקטנים והפשוטים האלה שנלקחו מאיתנו".
אתם רואים את הסוף?
"לצערי לא, אנחנו לא רואים את הסוף. ואנחנו לא מקבלים שום דבר, מקבלי ההחלטות, ככה נראה לי, שכחו אותנו. נטשו אותנו. אנחנו עקורים מהבתים שלנו".
כשאת רואה את הימים עוברים והחודשים מתארכים האם מגיע שלב שבו את אומרת לעצמך או שבני המשפחה אומרים, אולי אין ברירה אלא לקבוע את מושבכם אולי באיזשהם בתי קבע זמניים במקום אחר?
"יש הרהורים כאלה והתלבטויות כאלה, אבל קשה לעזוב מקום שגדלת ונולדת בו. אני בת למשפחה של חקלאים וזה מקשה עליי לנטוש את המקום. גדלתי שם אבל לפעמים כן יש את המחשבה לעזוב, כי הבנות שלי הרבה פעמים מעלות את זה. הן אומרות לי 'אימא, מה יש לנו לחפש שם? את רואה מה קרה בדרום, את לא רוצה שאנחנו נחווה את אותה חוויה'. אני באמת לא רוצה שנחווה את אותו הדבר. אני מייחלת שהממשלה ומקבלי ההחלטות יתעוררו ויחליטו כבר מה קורה איתנו, כי אנחנו לא יכולים להמשיך במציאות הזאת".