יותר מחצי שנה אחרי שהחלה המלחמה, ורצועת הביטחון שנוצרה בצד הישראלי של גבול הצפון עדיין שוממה ועזובה. תושבים רבים עזבו את בתיהם, בתי עסק נסגרו ומכללות ובתי ספר עומדים ריקים. בודדים אומנם נותרו ביישובים המפונים, בהם חקלאים שנאלצו להישאר בשל עבודתם – אך הרוב הגדול כבר לא כאן - כ-62 אלף תושבי הצפון עדיין מפונים רשמית, בנוסף לכ-30 אלף תושבים שהתפנו מרצונם, כך לפי הערכת ראשי רשויות.
האם התושבים יחזרו? הנתונים
- 40% מקרב המפונים שוקלים שלא לחזור הביתה.
- 38% מקרב אלו שהתפנו עצמאית שוקלים שלא לחזור.
- 10% מבין שאר תושבי הצפון שלא פונו שוקלים שלא להמשיך ולהתגורר באזור.
- 39% מהמפונים השכירים ו-73% מהעצמאים דיווחו על מצב כלכלי גרוע יותר מאז אוקטובר.
- 27% מהעצמאים המפונים שוקלים להעביר את פעילותם העסקית מהצפון בקביעות.
*לפי סקר שנערך במרכז הידע של המכללה האקדמית תל-חי בחודש שעבר
"המדינה צריכה לעזור פה, לא להפקיר אותי"
בכור וטורי הוא אחד התושבים הבודדים שנשארו במושב נטועה, מלבד צוות הכוננות. בנו אומנם פונה, וכלל אין לו ממ"ד בבית או מקלט סמוך, אבל הוא לא יכול לעזוב את דיר העיזים שלו - הפרנסה: "מה שיקרה פה, יקרה לי. אני חי בזכותן. לפעמים אתה עוזר לילדים בזכות זה (הדיר). אני לא הולך להפקיר את זה. גם אם אני אצטרך אתה יודע מה... להיות פה. אני חושב שהמדינה, היא צריכה לעזור פה, לא להפקיר אותי".
בכור טוען שהוא לא מפחד, למרות ששטח המרעה שלו הפך היום כבר לשדה קרב. הוא נשאר בעיקר בגלל הדיר והמחלבה הצמודה, אך מאז שטנקים הקימו עמדות סמוך למשק העיזים הן נותנות בקושי שני ליטרים ביום, חצי מהשגרה. הפיצוי לא יגיע בחודשים הקרובים והוא חושש מפשיטת רגל, יותר מהטילים. המשק של בכור, כבר הופצץ פעמיים: "הם רואים אותי כל בוקר. אתה רואה, הם שולטים על כל השטח פה".
הילד היחיד שנותר בשתולה
יאיר חתן הוא הילד היחיד שנותר בשתולה, יחד אימו אורה הוא מתגורר בקצה של היישוב. לפני כמה חודשים הוא ביקש לעזוב, אבל היום הוא כבר נשמע אחרת: "בתחילת המלחמה כשפגע טיל סמוך רציתי לעזוב לכמה שיותר רחוק. אבל זהו, אני כבר לא מפחד, אני רגיל". אימו אורה מסבירה את הבחירה להישאר, למרות הסכנה: "את הבית לא עוזבים. לך תחזיר את האנשים עכשיו. הם מקבלים כסף מהמדינה – למה שיחזרו?"
גרשון, אחיה של אורה, עזב את המושב בו שכן לול התרנגולות שלו – לאחר שזה נפגע ישירות והוא עצמו נפצע: "היו פה קרוב ל-6,000 עופות, הלכו צעירות. בגיל ארבעה או חמישה חודשים לכל היותר. זו הייתה הפרנסה היחידה שלי, הכול קרס והכול הלך. עולם ייחרב איך אומרים. איזה גודל ואיזה אורך ואיזו אימפריה הייתה לי פה. המצב על הפנים, החשק ירד. כל מה שקרה פה, אין שמחת חיים, זה לא מה שהיה".
הפלאפל בשלומי שנותר פתוח – עם מוזיקה דלוקה
גם יוני בללי מהיישוב שלומי מסרב לעזוב. הוא פותח מידי בוקר את הדוכן שלו בשלומי, בעיקר עבור החיילים, כשאת צדדי הדוכן מעטרים מיגוניות ושקי חול. העסק של בללי נפגע כבר במלחמה, אבל הוא לא מתכוון לסגור אותו בקרוב: "אני לא מוכן לשבת בבית, אין מצב. אני עובד 30% או פחות ממה שאני בדרך כלל עובד. זה נכפה עלינו".
בללי לא בטוח שהתושבים יחזרו. "אני לא יודע", הוא אומר. "אחד הדברים שהכי הרבה מפחידים בכל הסיפור, זה העתיד של כל הצפון. אנשים שעוד לא הצליחו להתבסס ולשים שורש באדמה ביישובים שלהם, לקחת אותם, הוצאת אותם למרכז, לחיפה, לתל אביב. רוב האנשים לא היו יוצאים (מהצפון). פתאום הם גילו חברה, עבודה, אפשרויות. לאיפה אתה רוצה עכשיו להחזיר אותם? צריכים להתעורר שם למעלה".
הציוד שנותר מאחור, והזיכרונות
צביה בן חיים, מפונה מקריית שמונה, הייתה אחת הבודדות שאזרה את האומץ לחזור לבית ולהביא את הציוד שנותר מאחור. "זה עצוב מאוד לראות עיר שהייתה תוססת ובשנייה וחצי הלכה לעזאזל, עצוב לי". היא מתקשה להאמין שהבית שאליו חזרה נראה עכשיו שונה, כל כך עצוב. "נזכרים בחוויות, בשבת, בחגים. בכיף שאני יכולה לעשות עם הנכדים שלי פה, שאני שומרת עליהם מדי פעם. עצוב לי אבל גם שמח לחזור".
עופר זפרני, מנהל תיכון אורט דניצגר בעיר, חזר גם הוא לבית הספר בפעם הראשונה מאז היציאה לחופשת סוכות, לפני תחילת המלחמה: "זו מין שממה קודרת כזאת, שיש בה משהו מאוד קשה. זה ריק שאתה נשאב לתוכו ואתה מנסה כל הזמן להתרומם. אני אמור לשדר להם ביטחון, ולהגיד להם יהיה בסדר – ו'אל תדאגו, אנחנו נחזור'. ואני משתדל לעשות את זה בכל הכוח. אבל הילדים האלה, אני מרגיש, סוג של מופקרים".