זה מסוג הסיפורים שקורים רק בסדרות: ד"ר יואב ביחובסקי, רופא בכיר במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים סורוקה, נפצע קשה בעת שלחם בעזה, והגיע כמטופל למחלקה שבה עבד. אך הרופאים והרופאות שטיפלו בו, חבריו לעבודה, לא זיהו את ביחובסקי בזמן שטיפלו בו.
ב-31 במרץ, בשעה 17:30 הוצאו שלושה פצועים מבטן המסוק שהגיע מרצועת עזה. מי שמקבלת אותם בחדר הטראומה היא דוקטור שחר נגב, רופאה מרדימה, "אני מתחילה לטפל בפצוע הקשה ביותר, שהודיעו לי שהוא מחוסר הכרה", מספרת ד"ר נגב, "אני פותחת לו את הפה, לפני שאני מנשימה והוא עוזר לי, הוא פותח את הפה - חשבתי לעצמי 'איזה פצוע נחמד, הוא עוזר לי לבדוק אותו'".
דוקטור נגב לא זיהתה את הפצוע שטיפלה בו - הדוקטור עם החולצות המצחיקות, הרופא הבכיר מטיפול נמרץ, יואב ביחובסקי. "הוא הרופא הכי בקונסנזוס אצלנו במחלקה, כנראה בכלל בכל בית החולים", מדגישות הרופאות בטיפול נמרץ בסורוקה, "הוא תמיד עם חיוך, תמיד עם הומור. אבל כולם מכירים ויודעים שמאחורי ההומור הפראי והחיוך הנהדר וטוב הלב מסתתר איש מקצוע מהשורה הראשונה - יש לו כוחות על ברפואה וגם להצחיק אותך כשאתה הכי למטה".
ב-7 באוקטובר דוקטור ביחובסקי התגייס למילואים כרופא קרבי. הוא לא היה חייב, הוא כבר בן 47, אבל התנדב. מאז הוא היה נכנס לעזה ויוצא ממנה לסירוגין, נלחם על חיי הפצועים בשטח, ואז חוזר למחלקה שלו בבית החולים ונלחם על פצועי המלחמה בטיפול נמרץ. בכניסה האחרונה שלו הספיק להיות שלושה ימים בח'אן יונס. טיל נ"ט פגע ברכב המשורין שעליו היה. ביחובסקי חזר לסורוקה, אך עתה כפצוע ראש ואף אחד לא זיהה אותו.
אנשי הצוות העבירו את הפצוע האלמוני לניתוח בידי פרופסור ישראל מלמד, מנהל המחלקה לנוירו-כירורגיה, שגם לא מזהה את הרופא הבכיר שתחת ידיו. ד"ר אדם צפארוב, רופא מרדים וגם מתמחה בטיפול נמרץ שנכנס לסייע בניתוח, הוא הראשון שמזהה את ביחובסקי: "איך שאני נכנס לחדר ניתוח, בזמן שמנתחים אותו, אני מזהה את יואב. אנחנו פה, אפשר לומר, 7/24 ביחד. זה פשוט קפץ. זיהיתי אותו לפי הצד שלא נפגע בפנים שלו".
ד"ר צפארוב מעיר את תשומת ליבה של ד"ר נגב לזהותו של המנותח: "הוא אומר לי, 'שחר, זה ביחובסקי, תסתכלי על האצבעות שלו, הלסת שלו, האף'. ואני מסתכלת ואני פשוט לא רואה את זה ואני אומרת לו: 'זה לא הוא. אני לא מצליחה לראות את זה'". ד"ר נגב מתארת איך לבסוף זיהתה את הקולגה שלה: "פקחתי לו את העיניים, ליואב יש צבע מאוד מיוחד בעיניים, יש לו צבע ירוק שאין להרבה אנשים, וזה היה אותו ירוק. לאט-לאט ההבנה חילחלה".
"היינו צריכים לקחת נשימה עמוקה ולהתנתק מהמידע הזה ומהסטרס שמתחיל לחלחל בפנים ופשוט לעשות מה שצריך לעשות", משתפת ד"ר נגב על רגע הגילוי ועל ההחלטה המקצועית שלה. "הידיעה פשטה בין הקומות - מחוץ לחדר הניתוח החלו להתאסף אחיות, רופאות ורופאים, מנהלות מחלקה. הסגל הרפואי מקבל החלטה להודיע לאשתו ולא להשאיר את המלאכה הזאת לנציגי צה"ל. התלבטנו מאוד איך לעשות את זה".
ד"ר נגב מתארת כי חבריו של ביחובסקי למחלקה החליטו להגיע ממש מתחת לבניין המגורים שלו כדי להודיע למשפחה: "אנחנו מתקשרים לאסתר, לאשתו של יואב ואומרים לה שאנחנו למטה ושיואב נפצע, ושהוא כרגע בחדר ניתוח ומבקשים רשות לעלות למעלה לדירה. זו הייתה שיחה, כמובן, קשה, והפוקוס היה שכרגע לא נשקפת סכנת חיים. זאת אומרת, התחלנו עם חצי הכוס המלאה. אך עם זאת, מדובר בפגיעת ראש".
לאחר שש שעות, בחצות, הסתיים הניתוח. כולם המתינו למוצא פיו של המנתח, פרופסור מלמד. "עלתה שאלה אם נכון שאנחנו נטפל בו אצלנו", משתף מלמד על השיחה שקיים הצוות בבית החולים ועל ההחלטה שקיבלו יחד, "המחשבה שהוא יהיה מטופל במקום אחר היא הייתה יותר קשה לעיכול מאשר שאנחנו נטפל ברופא שלנו. כי הוא סמך עלינו ואנחנו סמכנו עליו, ואני חושב שאם היינו יכולים, באופן תיאורטי, לשאול אותו, אז לנו מאוד ברור שזאת הייתה התשובה שהיינו מקבלים. ולכן זאת הייתה ההחלטה".
ד"ר מלמד סיפר על המורכבות של הטיפול בביחובסקי כחבר צוות במחלקה: "הבעיה שלנו היא שאנחנו יודעים יותר מדי - אנחנו יודעים כמה קשה עם פגועי ראש, ויואב זה מישהו שאי אפשר, אתה לא יכול לא לדמיין אותו נמצא במחלקה ואתה לא יכול לדמיין אותו שוכב במיטה. שאלתי מי יהיה מסוגל נפשית לעמוד בלטפל בו מבלי להתפרק. היו אחיות שאמרו שזה קשה להן מדי, שהן לא מפסיקות לבכות".
במחלקה סיפרו אנשי הצוות כי הם היו חייבים להישאר אובייקטיבים, לשים את הרגשות בצד כשטיפלו בביחובסקי, ובעת שטיפלו בחבר הכי טוב שלהם, ניסו לדמיין כיצד הרופא הבכיר היה מטפל באירוע הזה.
חודש חלף מיום הפציעה. ביחובסקי פקח את עיניו, אך הוא אינו מגיב. בראשם של חברי צוות המחלקה מתגנב החשש כי הפצוע שהיה אלמוני בתחילה, לא יחזור להיות דוקטור יואב שהכירו. ד"ר אדם, שהיה הראשון שזיהה את הרופא הבכיר, זוכה גם להיות הראשון לזהות את התפנית, ומספר: "הבנתי שהוא חזר לעצמו אחרי 35 ימים מאז שהורד מהמסוק".
ד"ר ביחובסקי משתחרר מטיפול נמרץ. צוות היחידה מברך אותו ומתבל בהומור: "כולם משתמשים בביטוי 'מלח הארץ', אתה מבחינתנו הפלפל של היחידה. אנחנו לא יכולים בלי לקבל את הפוש של האנרגיות שאתה נותן לנו - ואנחנו מחכים לך כי אתה חייב פה להרבה אנשים תורנויות. הרבה מאוד".
ד"ר ביחובסקי חזר לדבר, אחרי שישה שבועות בבית לוינשטיין שכללו אימוני מוטוריקה, התעמלות לתפיסה ושיפור ההגייה, הוא מספר מתי לראשונה הבין שהוא שוכב כפצוע במחלקה שלו: "היו לי כל מיני הזיות בהתחלה, שהטיפול נמרץ הוא על אונייה, שהיא שטה לשם, חוזרת לפה. לקח לי זמן להבין איפה אני. אתה קצת כמו בובה, קולט ולא מסוגל להגיב".
הרופא הבכיר שנפצע מדבר חלש בגלל שהריאות שלו נפגעו מטיל האר-פי-ג'י, מהחום ומהעשן, ואחד ממיתרי הקול שלו משותק: "בימים הראשונים הצוות סיפר שלא היה ברור אם אני אהיה, שלא ברור אם אני לא אסיים צמח". כשנשאל באשר לעתיד, אומר ד"ר ביחובסקי כי הוא רוצה לחזור לתפקד: "לחזור הביתה, לאכול כמו בן-אדם, דברים רגילים. להיות אבא, לחזור לעבודה. זאת עבודה מדהימה. אלו חיים מדהימים".