אנשי ה"גרובטק" של המועצה האזורית אשכול התחילו לחזור למקום עבודתם, אחרי תקופה שמרגישה כמו נצח. במשך יותר מחמישה חודשים המקום הזה, השוקק בדרך כלל בפעילות של ילדים ומבוגרים, נכנס להדממה. שמעון, המנקה המסור, חזר לאחרונה לעבודתו ובעודו רוקד עם המוזיקה ברדיו הוא כבר עומל על החזרת המקום לקדמותו. אך כל היישובים מסביב עדיין מפונים ובאופק עדיין אין תאריך לחזרה לשגרה. "המקום נראה כמו אפוקליפסה ממשחק מחשב ישן, מינוס החייזרים", אומר אחד העובדים, ועולה השאלה: מה יותר מסוכן - פלישת חייזרים או פלישה של חמאסניקים?
"אני הייתי מעדיף פלישה של חייזרים שיחסלו את החמאסניקים", אומר שני מדינה. "התאוריה שלנו, אחרי שנתיים שאנחנו פה, היא שבטוח שיש משהו. זה גדול ויותר מדי מכדי שלא יהיה כלום. ואם יש, כנראה שהם כבר יצרו איזשהו קשר וזה לא עוין יותר מדי".
אז כיתת הכוננות עוד לא נערכת לתרחיש של פלישת חיזרים?
"לא כרגע. אנחנו עוד מנסים לגייס כיפת ברזל בין-פלנטרית", עונה מדינה, חבר כיתת הכוננות של קיבוץ רעים.
מדינה, מנהל המקום, אומנם מרשה לעצמו מעט רוח שטות עם העובדים, אבל בשבת הארורה של 7 באוקטובר הוא איבד את חברו הטוב דביר קרפ ז"ל, שאותו הוא לא מפסיק להזכיר. מדינה מספר בתדירות גבוהה גם על קרוב משפחה מהקיבוץ, לוחם ביחידה מובחרת, ש"נלחם במחבלים בבוקסר וכפכפים", ראה את חברו הטוב ביותר נרצח לנגד עיניו - ועד לאחרונה נלחם בח'אן יונס.
ה"גרובטק", שהוקם לפני שנתיים, הוא מרכז אזורי בסמוך לקיבוץ מגן שמשמש "מרכז לטכנולוגיה, מדע וחלל" כפי שרשום באתר שלו. משהו בין בית ספר מדעי למתנ"ס - למרות שהעובדים כאן שונאים את המילה הזו. מכל האזור באים כאן ללמוד וליצור בשלל תחומים, אך אולי גולת הכותרת היא תחום החלל. במקום פועל פלנטריום צנוע אך מתקדם ומרכז תצפיות חלל בשיתוף נאס"א. כמה חודשים לפני 7 באוקטובר, מתגאים החברים, הפלנטריום אפילו איתר אסטרואיד חדש שגם בנאס"א לא הכירו.
אך מי שהייתה הרוח החיה מאחורי פעילות החלל במקום, ארבל יהוד מקיבוץ ניר עוז, חטופה בעזה כבר יותר מחצי שנה. באותו בוקר נורא היא שהתה יחד עם בן זוגה, אריאל קוניו, בביתם. בשעת בוקר מוקדמת היא עוד הספיקה לשוחח עם קרובי משפחתה, אך היה זה הקשר האחרון שנוצר עימה ועם אריאל, ובסמוך לזמן הזה ככל הנראה נחטפו השניים מביתם בקיבוץ. מעבר לכך לא ידוע דבר על גורלם. גם אחיה של ארבל, דולב, נחטף מביתו - וגם דוד קוניו, אחיו הצעיר של אריאל.
133 חטופים בעזה: השמות, הסיפורים והתמונות
הארץ מלאה בימים אלה ב"כיסאות ריקים" לציון החטופים. אך כאן בכניסה נמצא כיסא ריק אמיתי. על הכיסא של ארבל אף אחד מהם לא מעז להתיישב. ארבל החלה לעבוד בגרובטק כפקידת קבלה, והדלפק שלה היה המקום שבו כולם נפגשים ונסחפים לדיונים מאוד תיאורטיים ויצירתיים, כמעט כמו ה"קרב" האפשרי בין חייזרים לנוח'בות.
"היינו באים בבוקר ולכל אחד היו את הקבוצות בגוגל של החלל. דיברנו על זה כל כך הרבה, ואז היא הייתה מגיעה ומדברים על כל הדברים שקורים", נזכר מדינה. "היו מגיעים כולם כמו טרמיטים, כי אצל ארבל יש כנראה איזה נשנוש במרכז - חטיפים, איזה שוקולד עם הקפה - ואז יושבים על השולחן, פותחים את היום ומדברים קודם כל על העבודה. אחרי הדיון הראשוני על איך היום ייראה, מישהו היה צועק 'אתם לא מבינים מה קראתי אתמול!' ומיד מתחילים דיון על כל הדברים האלה, ולכל אחד יש פתאום איזו תאוריה מסוימת. ולפעמים גם ויכוחים על דברים מסוימים, כי זה כמו עולם מאוד פתוח וכל אחד יכול לפרש את הדברים בצורה אחרת. זה היה מאוד נחמד, וזה היה הקסם".
"ראיתם את התמונה החדשה מטלסקופ ג'יימס ווב? כאילו, וואו", משחזר בני ויינר, האחראי במקום על תחומי הקולנוע והטלוויזיה, את טיב האינטראקציה היומית סביב שולחנה של ארבל. "הכול היה בהתחלה עדיין, המקום הזה התפתח והיא הייתה חלק מההתפתחות של המקום הזה. כל אחד פה מאיתנו פשוט עיצב את המקום. ויש פה סוגי עבודות שאנחנו קוראים לזה 'עבודות ארבל' - גם כשהיא טסה לחו"ל ולא הייתה פה אז הייתה מישהי, 'המחליפה של ארבל' ככה קראו לזה".
"היא חיפשה את התחום המעשי, את הגילויים החדשים - מה קורה עכשיו? איך מתקדם? בתחום המדע המעשי ומה אנחנו באמת יודעים", הוא נזכר. "אנחנו עכשיו בתקופה של הטלסקופ ג'יימס ווב ומאז שהוא נכנס לחלל, אנחנו בתקופה שהמדע מתפתח ותופס תאוצה. זה מאוד מאוד עניין אותה".
את תחום החלל גילתה יהוד בת ה-28 בשלב מאוחר יחסית, בגיל 22 - אחרי צפייה בסרט המד"ב Intersteller ("בין כוכבים" בשמו העברי). ארבל נדלקה ועד מהרה סחפה אחריה חברים נוספים מניר עוז לערבי צפיה בכוכבים - בדרום הרחוק או סתם בדשא של הקיבוץ. "הדליק אותה הצד הפילוסופי שיש בסרט", מספר אלעד קופמן, האחראי במקום על תחום המחשוב והסייבר. "כמו סוג של אסטרולוגיה, כאילו איך העולם שם משפיע על העולם שלנו וכל מיני דברים כאלה. זה הדליק אותה. גם כששני מספר כל פעם על המזלות ועל סיפורי האגדות היא הייתה יושבת מרותקת בצד". אגב, קופמן, חבר קיבוץ כרם שלום, גם הוא חבר כיתת הכוננות בקיבוצו.
בשלב מסוים, ואחרי שכבר קשה היה להתעלם מההתלהבות שלה, קודמה ארבל לתפקיד הדרכה, במקביל לעבודה שלה כפקידת הקבלה של הגרובטק. "ארבל הגיעה אלינו כשחיפשנו מישהי שתהיה מנהלת משרד, תרכז פניות ותנהל את היומנים", מספר מדינה. "וכשהיא הגיעה אלינו הייתה התאמה מהרגע הראשון - היא נכנסה ללב של כולם מאוד-מאוד מהר. בחורה מאוד שמחה, כיפית, עם משהו חיובי כזה בעיניים, היא הייתה מכניסה פה אנרגיות טובות והרגשנו שהיא כמו סוג של אחות קטנה, שאנחנו רוצים לעזור לה להתקדם. היא גם הייתה מגיעה אלינו עם דברים שהיא צריכה, ותמיד תמכנו בה".
"הילדים התאהבו בה ברגע והיא הייתה טובה בזה. היא הביאה להם את החלל דרך כל מיני יצירות - לדוגמה, היא לימדה אותם על מערכת השמש, שזו נקודת פתיחה לכל שיעורי החלל. אז בסדנה הם יצרו יחד מערכות שמש מכל מיני חומרים כאלה, כמו עץ או כדורים שצבעו אותם, וככה הילדים גם לקחו את המודלים הביתה. היא יצאה מוארת וראית שזה המקום הנכון בשבילה. היא הייתה מיועדת להפוך להיות מדריכה ממש רצינית פה".
"היכולת שלה להעביר את החומר לאנשים, זה היה משהו שאין אותו", מסכים קופמן. "היא פשוט תפסה אנשים או ילדים קטנים שהיו באים ושואלים מלא שאלות ועושים בלגן. מדריך אחר היה אומר 'יאללה לכו', אבל אני ראיתי דווקא אותם תופסת ומכניסה אותם ברבאק לתוך הקסם הזה".
ומה היו התוכניות של ארבל לעתיד? חבריה לעבודה מספרים שכיוונה את עצמה להתחיל בזמן הקרוב לימודים בתחום מדעי כלשהו, לאו דווקא כזה הקשור בענייני חלל. "היא פשוט הייתה כל הזמן צמאה לעוד", אומר ויינר. "היא לא ידעה מה היה ללכת לעשות עם זה, אלא צמאה לידע הזה. השיחות איתה הן בין המדעיות לפילוסופיות כל הזמן. זה כאילו היה 'אני רוצה לאגור את המידע הזה, ואז אני אחליט'".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv