את מה שעברו בשעות הארוכות בתוך נמ"ר משוריין אחד אנשים לא עוברים במלחמה שלמה. הם ראו שם את המוות, את הרוע וגם את החיים במלוא עוצמתם. במהלך הלחימה נדרשו לקבל החלטות בלתי אפשריות: "בדיעבד הבנו שהם נחטפו. אתה אוכל את עצמך עם מחשבות 'מה אם הייתי מתעכב שם עוד שנייה?'", מספר בכאב סמ"ר אברהם פסקין, מפקד נמ"ר בגדוד 13. זהו סיפור הגבורה של שלושת לוחמי הנמ"ר, ולוחם החי"ר היחיד ששרד את ההסתערות.
את ערב החג של 6 באוקטובר הם עשו במוצב הקטן נזמית, רק 300 מטר מהגבול עם עזה. מתקפת הפתע של חמאס תופסת את הכוח מוכן - הם כבר התעוררו לכוננות עם שחר והיו בתוך הנמ"ר. "אני מקבל בעיטה מפסקין שאומר לי, 'קום, קום, נפלה לידנו רקטה', משחזר סמל איתי אלמקייס, נהג נמ"ר בגדוד 13. הטנק שנמצא במוצב יצא מיד לגדר והנמ"ר ממתין עוד כמה דקות למפקד הפלוגה, שילה הר-אבן, שהצטרף כדי לנהל את הקרב מהחזית הקדמית.
"שילה חובר אלינו לנמ"ר, אנחנו מתחילים תנועה לכיוון העמדה של הטנק, ואתה רואה את כל המטחים שהיו במכה הראשונה בשמיים", תיאר אלמקייס את הרגעים הראשונים. "הטנק נתן פגז, בקשר אמרו לנו 'צריך לרדת לגדר, יש התקרבות של מחבלים'. ירו עלינו נ"ט - פסקין בשנייה האחרונה סגר את המדף וספג רק את ההדף", המשיך.
בתוך הנמ"ר נמצאים עשרה לוחמים מגדוד 13 של גולני. שילה, המ"פ, שמעון, הקשר שלו, פסקין, מפקד הנמ"ר. אלמקייס, הנהג, אלימלך, מפעיל מערכת הנשק. ואיתם עוד חמישה לוחמים ממחלקת החוד. הסמל ברקת, פיטוסי, ירחי, זכאי ובן-יעקב.
בדרך נתקלו בטנדר מסביבו עשרות מחבלים. "חיסלנו שם את המחבלים, שילה עולה לפקד על הנמ"ר והחל לנסוע לנחל עוז אחרי שקיבל דיווח שיש שם מחבלים", מספר פסקין. המחבלים מגיעים לבסיס נחל עוז בכוחות גדולים, בשעה 06:45 הם כבר בתוך הבסיס. בנמ"ר שעושה את דרכו לשם מתחילות לא מעט תקלות אחרי שנפגע מאר-פי-ג'י: מערכת הנשק, המקלע שמופעל מבפנים, לא עובד.
פתאום הכלי נעצר. "הצגים לא עובדים כלום לא עובד, פתאום הוא שבק חיים בשנייה אחת", אומר אלמקייס. הלוחמים מנסים לפתוח את הכבש, הדלת האחורית, אבל היא תקועה, והם הופכים למטרה סטטית כשמסביב עשרות מחבלים. "כל מחבל רואה אותנו מקילומטר, הוא לא צריך לצאת מעזה אפילו, מתוך עזה יכולים להוריד אותנו בשנייה", מסביר פסקין.
הנמ"ר חוזר לעבוד והכוח מגיע לש"ג בנחל עוז. "אנחנו נכנסים עם הנמ"ר לתוך הבסיס, אני לא אשכח את התמונה הזאת - הכול אש", משחזר סמ"ר במילואים שמעון מלכה, לוחם חי"ר בגדוד 13. "הגענו לשם והיינו בטוחים כבר שלא נשאר מישהו חי", מוסיף סמל שלו אלימלך, מפעיל מערכות נשק נמ"ר בגדוד 13. "הם בגדול השתלטו כבר על הבסיס. הבסיס בידיים שלהם והם ממש התחילו לתפוס עמדות בתוך הבסיס", אומר פסקין.
הנמ"ר נכנס לתוך הבסיס שבאותן שעות מתחוללת בו לחימה בכמה זירות. הם עושים סיבוב לחפש מחבלים כולם בתוך הכלי, רק המ"פ שילה עם חצי גוף בחוץ יורה במא"ג. "רואים מחבלים, מורידים מלא, ואז פגעה הירייה הראשונה בשילה בכף היד", מספר מלכה. "הוא היה הכי רגוע הכי בפוקוס שיש", מוסיף אלמקייס. "הוא אמר ללוחמים שלו" 'זה הרגע שלנו, בשביל זה התאמנו - הולכים להציל את החברים שלנו'", אומר פסקין.
הנמ"ר נוסע בראש הכוח. התוכנית הייתה שהוא ייכנס ראשון לבסיס, ימשוך את האש ואז הכוח הרגלי של המ"פ וששת הלוחמים יסתערו בעקבותיהם. "אני נכנס לתוך הבסיס, מאבד קשר עין עם כוח החי"ר, ואז אני מקבל דיווח בקשר מהסמל רועי ברקת שיורים עליו", מתאר פסקין. "לוקח לנו איזה דקה וחצי להגיע לשם, רואים אותם כבר אחרי ההתקלה, שוכבים על הרצפה", הוסיף. "לא ידענו בדיוק מי חי מי לא. כולם שוכבים, אני זוכר שהסתכלתי לראות פרצופים, יעני, בשביל לזהות.. אבל אין, כולם מתים", מתאר אלמקייס את המחזה הקשה. יעברו עוד ימים ארוכים עד שישמעו ממלכה, היחיד ששרד מהכוח, על מה שקרה שם באותן דקות.
לצוות הנמ"ר אין באמת אפשרות לנסות ולחלץ את החברים. הדלת האחורית הרי לא נפתחת והיציאה היא רק מהפתח העליון. מי שיוצא משם חושף את עצמו לאש המחבלים לזמן ארוך, וכמעט בלתי אפשרי גם לפנות ככה פצועים. "זו החלטה של רגע, החלטה קשה, כאב לב. אני לא אשקר, באמת זה היה כאב לב. אין לך יותר מדי אופציות", מתארים פסקין ואלמקייס את הרגעים הקשים.
בשלב הזה אף אחד לא עונה להם בקשר, שרשרת הפיקוד קרסה לחלוטין. הנמ"ר חובר לטנק שנמצא לידו והם מחליטים לצאת יחד אל עבר שיירות המחבלים שממשיכות להגיע מהגבול לבסיס נחל עוז. "אני מסתובב עם הנמ"ר ומזהה שהטנק נעצר", אומר פסקין. "אני מבין שאם אני אמשיך לעמוד פה נחטוף משהו כבד, עולה מולו פעם אחרונה ומחליט לנסוע משם. בדיעבד הבנו שהם נחטפו, זה החלק הכי כואב. כל היום אתה אוכל את עצמך עם מחשבות של 'מה אם הייתי מתעכב שם עוד שנייה?', זה תמיד יושב לי בלב. שיש צוות של טנקים שהיינו איתם והלוואי שהייתי יכול לעזור להם", הוסיף בכאב.
הנמ"ר חזר לכניסה לבסיס. הם שם לבד ומצליחים ליצור קשר עם החמ"ל. שלושת הלוחמים בנמ"ר הפגוע יילחמו עכשיו במחבלים במשך שעות ארוכות וקשות בקרב פנים אל פנים בתוך קיבוץ כפר עזה. רק בערב, אחרי יום שלם של לחימה הם יצאו משם ויתחילו להבין מה קרה לחברים שלהם. "איך שסיימנו את היום מהנמ"ר, אז מישהו פשוט בא אלינו ואמר, 'טוב, רוב המחזור שלכם מת'", משחזר אלימלך.
52 חיילים וחיילות נהרגו בבסיס נחל עוז מתוכם 19 מחטיבת גולני. בכל פינה בבסיס עדיין רואים את השרידים של הקרבות, השרידים של השעות האפלות שבהן מערך ההגנה קרס לחלוטין ורק מעשי הגבורה של יחידים מנעו אסון גדול הרבה יותר.